נולד בסוחובולי, (פלך גרודנה ורוסיה הלבנה) י"ח טבת תרנ"ד (1864), לאביו צבי ולאמו חיה שרה לבית בוברי מסוחוליב. קיבל חינוך מסורתי ובעודו בחור צעיר התרשם מאד מתנועת הבילו"יים, החליט לעלות אחריהם ולהשתתף עמהם בבנין הארץ, ולשם כך למד את מלאכת הנגרות לבניין ולרהיטים.
נשא לאשה את גיטל בת אליהו בנעט .
בתרמ"ה [1885] עלה ארצה, התיישב בירושלים, פתח ברחוב יפו נגריה לרהיטים ולימד בה את המלאכה לעשרות נערים מדלת העם מבני הישוב הישן שבעיר העתיקה. נתפרסם בטיב מלאכתו אף בחוגים לא-יהודיים והיה הנגר הראשון בירושלים שעשה בשביל הקונסולים רהיטים בטעם אירופי. בתרמ"ז עלתה אליו משפחתו.
כשנוסדה המושבה חדרה הצטרף הוא אליהם. רכש אדמה בחדרה, נטע כרם ועבד במקצוע בבנין הבתים הראשונים ואח"כ בבניין הצריפים על חוף הים, שאליהם נמלטו החדרתיים מפני הקדחת שעשתה בהם שמות במקום מושבם.
לאחר שלוש שנים הוכרח לעזוב את המקום מפני הקדחת הצהובה שפגעה גם בו ובמשפחתו. עבר ליפו ועבד בבניין הבתים בשכונות נווה שלום ונווה צדק ובנה לו בית בנוה צדק. כשחל שפל בעבודה ובפרנסה במקצועו בארץ נסע פעמים אחדות לעבוד בדרום אפריקה והצליח לחסוך לו כסף לביסוס מצבו בארץ כדי להגשים את שאיפתו להתנחל שוב על הקרקע בכפר.
רכש לו אדמה במוצא ליד ירושלים כדי לנטוע כרם. כשהחל לעבד את האדמה קבע בשעת חפירה שהעפר מתאים לעשות ממנו לבנים ורעפים שרופים לצרכי בנין. מצא לו שותפים והקים את בית-החרושת לתעשייה זו, שסיפקה חומרים טובים לבניין בתי ירושלים החדשה, ואף סיפקה עבודה לאנשים בכפר הקטן. כך עבד שנים רבות בתנאים קשים, בחוסר מים ומכונות, אך התמיד בעקשנות בעבודתו מבלי להתייאש. אף התנפלויות הערבים, ששרפו פעמים את מפעלו בעת המהומות (בתרפ"ט ובתרצ"ו) לא הפילו את רוחו, ואחרי החרבת מפעלו נסע לחו"ל, הביא מכונות ושכלל את מפעלו בהתאם לדרישות הזמן. עבד במפעל עד גיל מופלג.
צאצאים:
- צבי הר-אבן;
- לאה אשת המהנדס שמחה אמבש (קהיר);
- רבקה אשת העו"ד ד"ר חיים גלעד (שמטרלינג);
- דוד הר-אבן (סטונהיל) פקיד גבוה בדואר ובתלגרף (חיפה);
- רחל אשת הפרופסור צבי לויטרפכט (קמברידג');
- משה הר-אבן (סטונהיל).
********
מאמרו של ד"ר גיל גורדון על תולדות גגות הרעפים בארץ ישראל מביא תיאור מפורט של מפעל הרעפים המשפחתי במוצא:
מיזם שלישי: מפעל שטיינברג במוצא (1925-1948)
מיכל שטיינברג (Steinberg ,1949-1865), יהודי ממוצא רוסי, רכש בשנת 1905 חלקת קרקע במושבה העברית מוצא, שהוקמה בשנת 1894 ליד הדרך ליפו, מול הכפר קולוניה. בשנת 1912 גילה שטיינברג בחלקתו חרסית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הקים שם בית-מלאכה קטן לרעפים, הצופה אל הח'אן שבו פעל פינס ואל מרבצי הכרייה הגרמניים. לאחר שייצר בהצלחה, באמצעים פשוטים, כ- 2,000 רעפים, פנה שטיינברג להסתדרות הציונית באנגליה וגייס משקיעים להקמת בית-חרושת גדול. בשנת 1923 נוסדה לשם כך חברת המניות האנגלית "החברה הירושלמית ללבנים ורעפים בע"מ – מוצא ליד ירושלים" Jerusalem Brick &) Tile Company Ltd. Motzo, Near Jerusalem). בתכנון הועסקו שני אדריכלים יהודים בעלי הכשרה גרמנית – אליעזר ילין, נכדו של מיכל פינס [!], ווילהלם הקר – בוגרי בית-הספר הטכני הגבוה בדרמשטט (Darmstadt). בניית בית-החרושת נמשכה כשנתיים והידיעות על אודותיה מועטות. בשנת 1926 הסתיימה הרצת תנור הכבשן, והמפעל החל לייצר לבנים בקצב זהה לזה של המיסיון הגרמני. מועד ההתחלה של ייצור רעפים אצל שטיינברג איננו ידוע במדויק. הרעף העברי, שאיכותו לא הובררה, היה בעל גב חלק כשל הרעף הגרמני ונשא בתחתיתו כיתוב דו-לשוני: "בית מ. שטיינברג – מוצא; M. Steinberg, Motza".
קרבתו של המפעל למרבצי החומר היוותה יתרון כלכלי גדול, אך ריחוקו מכוח העבודה היהודי והיעדרם של אמצעי לינה או הסעה מהעיר, הייתה הבעיה התפעולית הראשונה, והיא שמה לאל את הכוונה המקורית להעסיק יהודים בלבד. נוסף לכך סירבו היהודים לעבוד בשבת בכבשן הטבעת, שהאש בערה בו ברציפות שבועות רבים. כוח העבודה היה, לפחות בראשיתו, מעורב.
בשנת 1930 הורה הוועד המנהל של "בית-היתומים הסורי" לשנלרים ליצור מגע עם שטיינברג ולהציע לו לתאם מחירים. המיסיון הגרמני והמפעל היהודי הקימו קרטל חשאי ושלטו יחדיו על השוק – כפי שהצהיר מהנדס המפעל היהודי שנים אחר-כך (1942), עת פנה לבנק לבקש הלוואה למפעל.
ההצלחה הגיעה מאוחר מדי. מאורעות הדמים של קיץ 1929 בין הערבים ליהודים הפרו את הסטטוס-קוו הבין-עדתי של העידן העות'מאני, שכבר התערער במהומות של ראשית אותו עשור. העובדה, שבית-היתומים הסורי היה מוסד גרמני-ערבי פעלה נגדו במציאות האנגלית-היהודית בארץ ישראל. הרקע הדתי-החינוכי של מפעל המיסיון נשכח והמוסד החל לסבול הצקות מצד שכניו היהודים. מאורעות 1936 והשפל הכלכלי הגדול שיתקו את התשלובת הגרמנית: היהודים החרימו מוצרים גרמניים והערבים חששו להשקיע בבנייה ובמוצריה. גם גורלו של מפעל שטיינברג לא שפר: במאורעות 1929 הוא נשרף באורח חלקי בידי ערבים אך שוקם. במאורעות 1936 לא הרוויח דבר, ורק בשנת 1937 צלחה דרכו מעט. בשנת 1938 הוא נשרף שנית בנסיבות עלומות, שוקם שוב, ופעל בתנאים לא ידועים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מות שטיינברג (1949) נקלע בית-החרושת לקשיים מתמשכים ובשנת 1959 נסגר באופן סופי. מתחריו-שותפיו הגרמניים כבר לא חזו בכך. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם גורשו על-ידי האנגלים מהאזור, יחד עם כל שאר הגרמנים הארצישראליים.
