היה ממייסדי המושבה וניהל שנים רבות את ועד המושבה.
יליד חיפה. הגיע למנחמיה מזכרון יעקב ובת שלמה. החליף את ריבניקר שחזר לזכרון יעקב.
תיאור העלייה למנחמיה (1902) מעזבונו של מאיר דוד רוזנצוויג: "אנחנו חלוצי מנחמיה ידענו למפרע שאנחנו הולכים למדבר שממה, למקום שאוכל את יושביו. חוץ מעשר המכות שהוכו המצרים היו כאן עוד שתי מכות: נחשים ועקרבים. 'לשבחו' של המקום יאמר שיש כאן חלקת אדמה הנקראת גם עכשיו 'אום אל עקריב' – אם העקרבים. המכות העיקריות שפגשו אותנו כאן היו הקדחת, ועל כל צעד ושעל רוצחים, שודדים, גנבים וגזלנים. את חמשת החלוצים הראשונים, בני זכרון יעקב: יהודה ושלמה רוטשטיין, עמנואל [*שמואל?] קרניאל, שמואל אפלבוים ובנימין ריבניקר, פגשו השכנים מסביב כבר מהלילה הראשון במטח יריות, כאשר הם יצאו לכבוש את השטח שנודע אז בשם "סחנה" – שפירושו בערבית סאחונה, ובעברית, קדחת. עכשיו שם המקום הוא ביתניה.
ואנחנו, חלוצי זכרון יעקב ובנותיה, החלטנו לעלות למלחמיה מתוך רגש עמוק של חיבה לציון ומטעם שזו מולדתנו ותשוקתנו הגדולה לכבוש עוד ישוב בגליל ובעיקב ישוב יהודי ראשון בעמק הירדן. החלטנו לעזוב את משפחותינו במקומן ואנחנו לקחנו כל אחד את אקדחו, ילקוט עם מעט חפצים ונסענו בשעה טובה ומוצלחת עם דגל ציוני תכלת לבן על ראשנו, ישר למלחמיה – אז קראו למקום בשם דלהמיה.
איך סידרנו את הדגל הציוני בלי שהתורכים שונאי ציון ירגישו בזה? כל זוג רוכבים על סוסיהם שמו כאפיות מתחת לכובע או לתרבוש שהיו חובשים אז. לאחד כאפיה בצבע לבן, ולבן זוגו שרכב לצידו כאפיה בצבע תכלת. את הסוסים קשרנו כל צמד ברסן אחד ויצאנו לדרך. הרוח נופף את הכפיות וככה רכבנו כל הדרך עם דגל ציוני מעל ראשינו מבלי שז'אנדרמים תורכים הרגישו בזה. כל הדרך שרנו שירים ציונים שלמדנו מהתזמורת שפורטר באנר הקים בזכרון יעקב ושמחנו כמוצאי שלל רב" [שאול דגן, עמ' 189] *הערה: בספרו של דגן מופיע כמשה דוד
בשנת 1948 עזב את מנחמיה ועבר להרצליה
צאצאים:
- משה רז (1981-1901)
- ירמיהו רוזנצוויג (1993-1908) רעייתו רבקה קרמר (1972-1908) מחבר ומלחין של שירים, "על הגורן בליל לבנה", כתב ספר על תולדות מנחמיה: מלחמיה – מנחמיה : על חוף הירדן 1989
- יוסף (……) היה ממתנדבי חיל הספר בשנת 1926
