ראובן לרר (פָּצ'וֹרְניק) נולד בשנת 1832 למשפחה יהודית חסידית מגליציה. בעודו ילד, כשנשקפה סכנה לחיי היהודים, העבירו אותו הוריו למשפחה גרמנית בשם 'לֶרֶר' על מנת להבטיח את שלומו, וכאות תודה הוא אימץ את שמם.
לרר היה חרוץ מאוד ותוך זמן קצר רכש אחוזה גדולה באודסה וניהל אותה בהצלחה. הוא היה לאיש עשיר בעל אחוזה ברוסיה הצארית. יהודי חסיד עם זקן ופאות, מאוהדי חב"ד ומתומכי 'חובבי ציון'.
כשכבר היה נשוי לפייגה (רבקה) ואב לילדים, פגש את גוסטב רייסלר, גרמני שהתיישב בארץ הקודש באזור מוכה ביצות וקדחת הנקרא 'ואדי חנין' (עמק השושנים), אך נכשל במאמציו להרוויח מהאחוזה שלו. רייסלר רצה להיפטר מאחוזתו הכושלת, ונסע לאודסה ושם פגש את ראובן לרר. הוא סיפר לו אודות האחוזה הנמצאת "בסמוך לירושלים", ולרר התלהב. מאוחר יותר יתאר פגישה זו: "פתאום הרגשתי כאילו יד נעלמה מחזיקה בראשי ולוקחת אותי לארץ חלומותיי לירושלים. לא היה לי ספק מה עליי לעשות". בו במקום הוא חתם על חוזה חליפין – האחוזה הטובה והגדולה ברוסיה, תמורת האחוזה הקטנה והכושלת בוואדי חנין. מאוחר יותר התברר שהייתה סמוכה לגדרה ולרחובות ולא לירושלים.
אשתו של לרר, פייגה, הייתה עסוקה בטיפול באביה הערירי וסירבה לעלות ארצה. כך הגיע לרר עם בנו משה, ומצא במקום אחוזה מוזנחת שבה התגורר רק עבדו הסודני של רייסלר.
החלום עדיין בער בראובן וכמו דון קישוט הוא נצמד לחלום והחליט להפוך את האחוזה העלובה לאחוזה פורחת. בשנת 1882 ערכו ראובן, בנו משה והעבד הסודני שיפוצים בבית, ולאחר מכן חזר ראובן לרוסיה על מנת להביא את רעייתו פייגה. היא עדיין סירבה לבוא ולהשאיר את אביה, וחששה לסכן את התינוקות. ראובן לקח אותה אל הרב שלמה זלמן שניאורסון, ושאל איזו מצווה מן השתיים חשובה יותר: מצוות כיבוד אב או מצוות יישוב ארץ ישראל? הרב קבע כי שתי המצוות חשובות כאחת, אך נתן את ברכת הדרך. ראובן רכש כלים, זרעים, בהמות וכל הדרוש לאחוזה, והכבודה כולה נסעה שוב לוואדי חנין כדי להתחיל במלאכה. למרבה הצער עד מהרה הפסיד לרר את כל כספו ונאלץ ללוות כספים מן הברון רוטשילד.
במשך ארבע שנים גרה משפחת לרר לבדה, בודדה בנחלה מוקפת ישובים ערבים, ללא רופא, אספקה או עזרה, מנותקים בחורף וסובלים מקדחת. אף על פי כן, הם המשיכו בשיפוצים ונטעו פרדס חדש. כך הפך ראובן לרר לפרדסן היהודי הראשון במושבות יהודה.
בשנים הראשונות לישיבתם במקום אירחה משפחת לרר בביתה את בני משפחת בלאנדספלד, גרמנים טמפלרים מבית-לחם שעסקו בגידול דבורים נודדות. הטמפלרים ראו את עוניה של משפחת לרר והציעו להם ללמוד את מלאכת הכוורנות. ואכן ראובן ובנו משה למדו את מלאכת גידול הדבורים בכוורות מודרניות עשויות עץ, המיועדות לסגנון כוורנות נוודי. הן ניתנות לפירוק והעברה בקלות על גבי בהמות ממקום למקום על מנת לקרבן לפרחי העונה המתאימה ליצור דבש. לראשונה עסקו יהודים במלאכת הכוורנות.
אל משפחת לרר הצטרפה משפחת בוקסר: שרה, אחותו של ראובן ובעלה אהרון בוקסר, וקיבלו מראובן בית לגור בו. משפחת לרר הייתה משפחה דתית וראובן רצה להקים 'חדר' לילדיו ולהתפלל במניין. בניגוד גמור לחוק התורכי ותוך סיכון ניכר, הוא פרסם בנמל יפו 'קול קורא' המזמין יהודים לרכוש חלקות אדמה ב'נחלת ראובן' במחיר נמוך ממקומות אחרים. אחד לאחד התקבצו אנשי 'המניין הראשון' בין השנים 1887-1891: גולדה מילוסלבסקי, שלמה יפה, אברהם ילובסקי, אהרון אייזנברג, יוסף פלדמן, צבי הוכברג, שמואל הוכברג, שלמה פצ'ורניק ומיכאל הלפרן. בתחילה הם ישבו בנחלתו של ראובן, במרתף ובאורווה שהוסבה למגורים. תייר שביקר במקום ב-1889 תיאר את האחוזה כך: "ואדי חנין… המושבה שם קטנה… איכריה הם רק אחד-עשר במספר".
ב-1890 החליטו משפחות אייזנברג והוכברג לצאת מנחלתו של לרר ולבנות את 'הבית המשותף' על הדרך המובילה לנבי רובין הסמוך. הבית נבנה כבית אבן בעל ארבעה חדרים, וחדר אחד הוקדש לצרכי ציבור: הוא היה לבית-כנסת, בית-ספר ובית ועד המושבה. בחצר עמד עץ תות עתיק יומין שבצלו התכנסו אנשי המושבה.
'הבית המשותף' הפך למקום התכנסות למנהיגי היישוב באותן שנים וכינוהו 'שוויץ החופשית'. משום החופש והיוזמה הפרטית שאפיינו את חיי המקום, הגיעו אליו בעלי השאיפות להגשים את חלום ההתיישבות העצמאית והבלתי תלויה. שם דנו בתוכניות ויוזמות יישוביות חשובות, והמקום הפך במהרה למרכז הבלתי מוכתר של היישוב בארץ.
יהושע ברזילי, מעסקני 'חובבי ציון', שנשלח ארצה בשנות ה-80 של המאה ה-19, כתב בעיתון 'השילוח': "לא מצאתי לי אז פינה אחת טהורה במובן הרוחני מוואדי חנין… היו שם אז לילות של אספות ו'מיטינגים', שהיינו בהם ערים כל הלילה… הרבה רעיונות חשובים שקרמו עור וגידים אחר-כך היו תוצאות של אספות אלה". >>
ב'בית המשותף' החליטו על ייסוד רחובות וקניית אדמות חדרה על ידי יהושע חנקין. כאן גם הוקמה הקרן הקרויה 'כרם חיסכון': אהרן אייזנברג טען כי רק על ידי חיסכון יוכל עם לבנות את ארצו, והטיף לרעיון החיסכון באמצעות קניית קרקע בהווה על מנת שתשמש ביטחון ומשען לעת זקנה. הוא קנה מראובן לרר 300 דונם בהקפה. שם גם הוחלט על 'אוטונומיית ואדי חנין' שנמשכה כעשר שנים. האוטונומיה הייתה עצמאות מנהלית מהשלטון הטורקי. לפיכך כתבו את 'ספר העדות והמקנה' לרישום הנכסים אשר החליף את משרדי הטאבו הממשלתי.
בשנת 1890 רכש מיכאל הלפרן 170 דונם מאדמות ראובן לרר במטרה להקים במקום 'מושבת פועלים שכירי יום' ראשונה בארץ, על מנת לבנות בה את ביתו וכן מרכז פעילות ברוח עקרונותיו הסוציאליסטיים. היה זה בית ומרכז אשר הגדירו: 'בית הפרולטריון חובב ציון' ובו 'אגף האינוולידים' לשיקום נפגעי לוחמי 'מחנה יהודה' שגייס. במחנה זה היו פלוגות רוכבים להגנת ההתיישבות בארץ האבות ההיסטורית. כל זאת בימי השלטון התורכי העוין שרדף את ההתיישבות החדשה בארץ.
המטרה המרכזית בהקמת 'מושבת הפועלים' באה לידי ביטוי בתקנונה: "והיה כי ייחלש הפועל מסיבת בריאות או זקנה ולא יוכל להמשיך לעבוד כשכיר לפרנסתו, יצטרף למושבת הפועלים, יקבל בה בית קטן וחלקת כרם ובה יעבוד לפרנסתו עד בוא יומו". היה זה למעשה רעיון מקורי לנושא הגמלאות.
בתאריך כ"א טבת תרנ"א (1891) חגגו התושבים את ה'שמחה המשולשת': חנוכת 'הבית המשותף', חגיגת הברית של בן כרמי, בנו בכורו של אהרון אייזנברג, והנחת אבן הפינה לבית הלפרן ו'מושבת הפועלים'. בתוך ההתלהבות וההתרגשות פרץ אל מרכז החגיגה מיכאל הלפרן כפרש אביר, ניתר עם סוסו מעל המדורה, שלף את חרבו, הכה על ימינו ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בעוד דמו ניגר והקהל מריע, הניף דגל לבן שמשני צדיו שני פסים כחולים ובמרכזו מגן דוד כחול ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים: "נס ציונה". לראשונה, לאחר אלפיים שנות גלות, הונף דגל עברי לקול תרועות הקהל: "יחי הדגל העברי".
לימים אומץ הדגל על-ידי הקונגרס הציוני שהתכנס בבאזל ב-1897 כדגל הלאומי של הסתדרות הציונית והישוב בארץ. מאוחר יותר אומץ בידי מדינת ישראל כדגלה הלאומי. המילים 'נס ציונה' נשרו מהדגל והפכו לשם המושבה בה הונף. מקור השם בירמיהו, ד', ו': "שְׂאוּ-נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל-תַּעֲמֹדוּ".
בשנים 1903-1902 רכשו מנהיגי 'הסתדרות הפועלים עובדי האדמה בארץ ישראל' 840 דונם. חלק מהאדמות נקנו על-ידי פועלים מוואדי חנין שהחליטו להקים את 'אגודת תל אביב'. האגודה חרתה על דגלה את עיקרון השיתוף ומטרתה הייתה לבנות יחד את הבתים ברחוב, לבסס את עיבוד חלקותיהם על עזרה הדדית ולגדל טבק במשותף. למעשה הייתה זו ההתארגנות הראשונה בארץ ברוח עקרונות המושב.
רכישת קרקעות רחוב תל אביב וגבעת האהבה חיברה את שתי המושבות 'ואדי חנין' בדרום ו'נס ציונה' בצפון שהתאחדו תחת השם 'נס ציונה'. הפועלים, שהפכו לאיכרים, בנו ברחוב תל אביב את בתיהם, וב-1907 בנו את הבית הציבורי הראשון במושבה. כך הוקמה נס ציונה. במה שהתחיל כקבוצת חלוצים שעברה את כל הקשיים ביחד ובראשה איש עקשן אחד שהניע את הקבוצה כולה, הפכה המושבה במרוצת השנים לעיר.
