הוא נטה את האוהל הראשון על אדמת המושבה, השתתף בחפירת הבאר הראשונה, חרש את החרישה הראשונה, הדריך בעבודה את המתיישבים שלא היו מנוסים בחקלאות, היה השומר הראשון של המושבה, הפיל את פחדו על גנבים ושודדים, שחשבו את היהודים ורכושם להפקר והכריחם ללמוד, כי היהודים חדלו מהיות "ולד-אל-מות".
יהודה ראב נולד בכפר סנט-אישטוואן, במערבה של הונגריה, בשנת תרי"ח (1858), לאביו ר' אלעזר ראב , תלמיד חכם, חוכר אחוזה, חקלאי מצטיין ומכובד על האיכרים. למד בילדותו תורה בבית אביו, שהיה יהודי יחיד בכפר, מפי בן-דודו יהושע שטאמפר, שעלה אח"כ ברגל לארץ-ישראל והשתתף ביסוד פתח-תקוה, אביו, שהיה חובב ציון ותיק וגבאי של חברת ישוב ארץ-ישראל מיסודו של הרב צבי קאלישר , ומורהו השפיעו עליו ברוח אהבת ציון עוד מילדותו. גמר בית-ספר עממי ממשלתי בהצטיינות והמשיך להשתלם בלימודי ביה"ס התיכוני. כשהחליט אביו לעלות ארצה עם משפחתו שלח אותו להתמחות במשך שנתיים בחקלאות באחוזת גבריאל דייטש בכפר הסמוך ושם התאמן גם במקצועות הלוואי של חלוץ-כובש: רכיבה, שחיה ושימוש בנשק. אח"כ עמד לבחינת מורה בהונגרית ושימש חצי שנה בהוראה עד שאביו גמר את ההכנות לעלייה, ובשנת תרל"ה באו ארצה דרך חוף יפו.
המשפחה חיכתה ביפו עד שתתאסף שיירה לנסיעה לירושלים, אך הבחור יהודה, בן 18, הקדים אותה, הפר את המנהג לפחד מסכנת אויבים ושודדים בדרך ועלה לבדו ברגל ירושלימה. בזמן הראשון עזר לאביו בעשיית גבינה ובמכירתה, אח"כ נתקבל לבנק ירושלמי בכתב בגרמנית ובהונגרית. נשא לאשה את לאה לבית שנברגר , שעלתה ארצה בת שלש עם הוריה. הוצעה לו משרת מורה בביה"ס למל, אך בו בזמן כבר גמרו את קנית החלק הראשון של אדמת פתח-תקוה, ואז ויתר על המשרה העירונית ויצא עם אביו להניח את היסוד למושבה החקלאית הראשונה.
נשא את חלקו בתלאות המתישבים הראשונים ליד הירקון, ואשתו, אחת משלש הנשים הראשונות שבאו אחרי בעליהן אל המושבה (היא ונשי גוטמאן ושטאמפר ) נפגעה מיד באופן קשה מהקדחת, אך סירבה לחזור לירושלים, לבל תתן פתחון פה למדברים רעות על המושבה החדשה. כשעזבו אחרוני החלוצים את המקום בראשית תרמ"ב, שנת השמיטה, עלה גם יהודה ראב וביתו ירושלימה, ואח"כ היה הוא הראשון שבא בשליחות המתישבים לפקוד את מקומם העזוב.
כשנוסדה ראשון לציון בתרמ"ב הזמין אותו ו. ד. ליבונטין להדריך ולנהל בה את עבודת המשק, והוא השקיע הרבה ידיעה ועמל בעזרה למתיישבים בימי בראשית של המושבה. אח"כ עבד אצל ראובן לרר , מייסד נס-ציונה. כשנתחדש הישוב בפתח-תקוה בתרמ"ג (1883) חזר לשם עם אשתו והתיישבו תחילה בכפר יהודיה. אך לא השלים עם הסדר הקלוקל של דירה בכפר יהודיה ועבודה בפתח-תקוה, במרחק שעתים הליכה, והיה בין הראשונים שמרדו בסדר זה ובנו את בתיהם בפתח-תקוה במקומה. באותם ימי בראשית היה מדריך ומנהל העבודה ושותפות המשק של ה"ביאליסטוקאים". כשהחל הברון רוטשילד לתמוך במושבה עבד כמנהל-עבודה מטעם הפקידות. גם ביסוד חדרה עזר כשהוזמן להעריך שם את סוגי הקרקע מיד אחרי שנגאלה. כן ערך להזמנת מר בינשטוק , מנהל עניני חובבי ציון בארץ, חקירה מקצועית מפורטת על המצב המשקי של פתח תקוה וסיכוייו, ביחוד בענף גידול בהמות. עסק בצרכי צבור כחבר ועד המושבה, חבר ועד אגודת הכורמים, חבר משלחת האיכרים אל הבארון לפאריס ב-1901, מורשה חובבי ציון במושבה, ועוד. פיתח משק מגוון ומשובח למופת ותמיד היה מוכן לעזור בעצה ובהדרכה לאיכרים שפנו אליו. עמד בראש שמירת המושבה מראשיתה, בתחילה עם יעקב מימון זרמתי מיפו ואח"כ עם השומר הבדואי היהודי הפלאי דאוד אבו יוסף , וכן היה מראשי הלוחמים בפעולות-הגנה רבות להדיפת מתנפלים ושוסים, גנבים ושודדים, ומהדוברים בשם המושבה בפגישות בירור ושלום שהיו אח"כ עם ראשי הכפרים והשבטים, שבניהם ניגפו במלחמות.
בהנהגת עניני המושבה עמד על משמר המסורת והדבקות בקרקע המולדת. לבניו לא נתן להשתתף בשיעורי השפה הצרפתית בביה"ס של הברון כי לדבריו משמש לימוד הצרפתית אמצעי למשיכת בני האיכרים לעזיבת הארץ.
פרסם מאמרים מקצועיים בירחון "החקלאי" של ד"ר מ. זגורודסקי ומאמרים בענייני צבור כלליים וזיכרונות על אישים ומאורעות בעיתונות היומית והשבועית.
נפטר בפתח-תקוה, י"ח אייר תש"ח (27.5.48)
צאצאים:
- ציפורה 1890-1884
- ברוך בן-עזר (ראב) 1887 – 1960
- אסתר ראב 1894 – 1981 סופרת ומשוררת
- אלעזר בן עזר 1958-1899
- בנימין בן-עזר (ראב) 1903 – 1966
- בנו הבכור (שנולד לאשתו הראשונה לאחר הגירושין) הוא הרב מנחם שלמה ראב, שהיה ראש ישיבת מאה שערים.
