ר' יוסף פנחסוביץ נולד באוקראינה בשנת 1844. למד ב"חדר" ובישיבות. עסק במסחר. הצטרף לתנועת ביל"ו. עלה ארצה בשנת תרמ"ד. התיישב בפתח-תקוה. השתתף בעניני הצבור. היה חבר בועד המושבה. נמנה על מייסדי יקב "כורמי התקוה". כתב מזמן לזמן ב"הצפירה". נפטר ביום ח' באלול תרס"ט. רעייתו: רבקה.
צאצאים: מרדכי, סוניה, בוריס, בתיה, זאב, חיה, פניה, אליעזר, משה, מאיר
משה פנחסוביץ
נולד ברוסטוב ע"נ דון, רוסיה, בשנת תרמ"ד (1884), לאביו יוסף ולאמו רבקה לבית מוקרוביץ ובאותה שנה עלה ארצה עם הוריו והתיישבו בפת חתקוה.
קיבל חינוך מסורתי וכשגדל עזר להוריו בעבודות המשק והיה פעיל בקרב הנוער המקומי בפעולות תרבות (הצגות תיאטרון של חובבים, תזמורת "כנור ציון", הראשונה במושבה) ובקרבות הגנה על המושבה מפני גנבים, שודדים ושוסים, ולא פעם בחר בו אברהם שפירא (ראש השומרים בפתח-תקוה) להצטרף אליו ברדיפה אחרי גנבים ושודדים ובפעולות הגנה.
נשא לאשה את רבקה בת אברהם שפירא .
התמחה בהכרת הסביבה וידיעת לשון הערבים ומנהגיהם וקשר קשרי ידידות עם ראשי הכפרים והמחנות שבסביבה הקרובה והרחוקה.
תודות לידיעותיו ולקשריו עם אנשי השלטון ביפו נתמנה למוכתר המושבה שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה.
בתפקידו זה עזר לחותנו בחיסול סכסוך חדיתא. זה היה עסק מסובך, שהתחיל בתגרת גבול בין אנשי הכפר חדיתא ובין פועלים יהודים שעבדו ביער הרצל ליד בן-שמן . אחד הערבים נפצע בתגרה ואחד מהערבים נשואי-הפנים שבסביבה היה מעונין לנפח את המקרה למעשה רצח, כדי לסחוט מהיהודים כופר נפש בסכום גדול והסית את הערבים להעיד עדות שקר בפני השלטון ביפו. אך פנחסביץ, שהיה בקי בתכסיסיהם, סיכל את המזימה והשכין שלום בין חדיתא ובין בן שמן.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה נעשה תפקידו כמוכתר קשה ואף מסוכן.
באופן רשמי היה נציג השלטון כלפי התושבים ועליו לעזור בכל הנגישות של חסן בק, מפקד העיר והמחוז, ועארף בק אל-ערסן (נכה הרגלים), ראש הג'נדרמריה ביפו, וכנגד זה היה עליו למצוא עצה איך להקל את הלחץ מעל היהודים מבלי לחייב את ראשו למלכות. כמעט יום-יום היה נקרא אליהם ליפו לקבל פקודות מלוות בנזיפות, קללות ואיומים. פעם דרשו ממנו, שהמושבה תמסור לשלטון את נשק ההגנה שבודאי יש בה ותבעו מספר מסוים של כלי-יריה, ואז נדד שבועים בצפון הארץ, קנה כלי נשק מהערבים, אסף את המספר הנדרש ומסר לממשלה. אח"כ גזרו עליו השליטים לאסוף מפרדסי המושבה מוטורים וצנורות באורך 3000 מטרים לצרכי אספקת מים לצבא הטורקי במדבר הנגב. החרמה זו היתה עלולה להחריב את כל הפרדסים. אך הוא ואברהם שפירא הצליחו לשכנע את השליטים העריצים, שמעמסה כזו יש לחלק על כל בעלי המטעים שבמחוז, כיהודים כערבים. השליטים רגזו על דברי ההתנגדות ואסרו אותם, אך בסוף שחררום והתחשבו בטענתם.
כמוכתר היה אחראי, שבמושבה לא ינתן מקלט ל"זרים" (נתינים זרים ובני הארץ המשתמטים מהשרות בצבא, כי אכן הסתתרו רבים בפתח-תקוה, משום שהשרות בצבא הטורקי היה כרוך ליהודים בסכנת נפשות בגלל רעב, זוהמה ומחלות ללא טיפול רפואי הוגן).
כשנמסרה לו הפקודה להסגיר את ה"זרים" הצהיר רשמית, שאין כאלה במושבה, ואחרי שנתפסו אחדים והודו שהיו בפתח-תקוה נאסר ונמסר למשפט צבאי. אחרי השתדלות מרובה שוחרר, אך הודח מהמשרה המסוכנת. אז נעזר בקשריו ונתמנה לקבלן ממשלתי להספקת עצים לצבא הטורקי (להסקת הרכבות הצבאיות, כי פחמים לא יכלה הממשלה להביא מארצות-חוץ בגלל ההסגר הימי), ובעסק זה שוב עלה בידו להציל יהודים רבים, בתור פועלים עובדים במאמץ-המלחמה, מהשרות בצבא.
אחרי המלחמה השתמש בקשריו עם נכבדי הערבים ועזר לגאול שטחי קרקע רבים, אך עושר לא עשה בעסקים אלה.
יזם להקים מרכז מסחרי על אדמתו בפתח-תקוה, אך לא עלה בידו.
בשנותיו האחרונות היה חולה, אך הוסיף להתהלך ונשא את יסוריו בדממה והמשיך לעזור לזולתו בשקט ובענוה כדרכו.
נפטר בפתח-תקוה, כ"ח אלול תש"ד (17.9.44) צאצאיו: יוסף (עו"ד, במשרד התובע הכללי), אמנון ותמרה .
