מאיר לייב הרשקו הגיעה באורחה הראשונה מרומניה [סמסונוב עמ' 55] הוא היה בן 53, אחד מהעולים המבוגרים והמכובדים. על בתיה רעייתו לא ידוע הרבה.
"מטעם האכרים נבחר לנהל את עניני העבודה מאיר ליב הירשקו, איש פעלים ומקובל על הכל". [סמסונוב עמ' 62]
היה מראשוני המתיישבים בזמארין, ובחודש אדר תרמ"ג נטע בה את הכרם הראשון מזמורות שהובאו מאזור צפת [סמסונוב עמ' 63]
אביגדור אפלבוים ביומנו מספר: ״שלמה בריל, הגנן, אמר לנהל את העבודה בכח השוט. אך מאיר ליב הירשקו התיצב בפניו בכל כח, באמרו, שאנשים אשר טרם סגלו גופם לעבודה מפרכת ולטבעה של הארץ בכלל — אין לעמוד עליהם בשוט מיד ולאלתר. הריב נתגלע בכל חריפותו. שלמה בריל הוכרח לחזור לרומניה״. [סמסונוב עמ' 69]
אחד הסיפורים הידועים מימיה הראשונים של המושבה הוא ביקורו של ונציאני, שליחו של הברון הירש:
"ויהי היום, יום 11 לחודש יוני שנת 1883. שרב צהרים. קרני השמש צורבות כשפודים מלובנים. הקוצרים כפופים על יגיעם, שארית תקוותם, הפנים לוהבים, העינים יוקדות בחוריהן, וקלוחי זיעה נגרים ארצה. והנה שנים אנשים, רוכבי סוסים, הולכים וקרבים אליהם. האחד מראהו כגבר בא בימים, איש תואר, גבה־קומה ולבוש הדר. נגשו, הקדימו שלום לקוצרים. הללו החזירו שלום. והנה האחד – איגנר מחיפה. מי הוא השני?
ר׳ מאיר ליב הירשקו שואל את האורח הנכבד לשמו.
— אני ויניציאני מפריז.
דממה בשדה. הקוצרים עומדים מחרישים משתאים. וי־ני־צי־אני? — שואל איש איש בסתר נפשו, אך קולם לא ישמע. לבם מנחש כעין בשורה.
מאיר ליב הירשקו מתאושש. הוא שואל את האורח, ספק תמימות ספק בדיחה:
— אולי… ״המכתבים״ שלנו?
ויניציאני מגמגם דברים מן השפה ולחוץ. רואה האורח כי החמה מכה על ראשי העובדים, ופניהם משולהבים ולוהטים, וגופותיהם יורדים זיעה — והוא סר אל תחת עץ־חרוב מצל. אחריו צועדים כל העובדים. ישבו בצל החרוב, ויניציאני בתווך וסביבו האכרים. אחרי שהעיר כמה דברים על חן המקום, השיא את השיחה לענין אחר:
— ארץ־ישראל — ארץ חרבה היא, ארץ משכלת יושביה. הלא כן? שמיה — ברזל, ואדמתה — נחושה.
ויניציאני מתבונן בפני האכרים, כמבקש לקרוא מעליהם את רחשי לבם. הללו שותקים, אין פוצה פה.
— נכון אני לדבר עם שולחי, הוא הברון הירש, שיואיל ליתן לכם להוצאות הדרך כדי שתוכלו לחזור לאירופה. — ומיד הוסיף כבדרך אגב — ואפשר אוכל לעשות משהו יותר מזה בשבילכם, אם באמת תבקשו לחיות חיי אכרים על אדמתם. אפשר נסייע בידכם לנסוע לארגנטינה. שמעתם בודאי שמעה? גם שם מתנחלים הרבה יהודים מארצות מזרח אירופה. והאדמה טובה ודשנה ונותנת לחם לעובדיה…
שוב דממה…
— ובכן… מה דעתכם?
— חס ושלום! חס ושלום! — ענו כולם כאחד.
ומאיר ליב הירשקו מזדקף, כראוי לקברניט החבורה, ועונה בפה מלא:
— באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה. שום בית אחר אין לנו בכל העולם כלו. פה נחיה ופה נמות.
סמסונוב עמ' 76-77
"בקיץ נפל למשכב בנו־נערו של מאיר ליב הירשקו וממשכבו לא קם עוד. הראשון נפטר בנו של מאיר הירשקו " [סמסונוב עמ' 82] לא ידוע מה היה שמו של הנער.
בשנת 1886 מוזכר שמו כיושב ראש הועד [שם עמ' 135]
נחשב כמי שהניף את נס המרד בפקידות הברון . "וורמסר שם את המושבה למרמס…" זעק מעל במת בית הכנסת והציע למתיישבים כי לאחר התפילה יישבעו מול ארון הקודש הפתוח שהם יאבקו לסילוקו של הפקיד וורמסר מהמושבה. [עמ' 150] כשניסה הפקיד לגרש מהמושבה את גברת הורן וילדיה היה הירשקו בין המגינים, והקצינים הטורקים איימו לכפות אותו ולשלחו למאסר בחיפה [שם עמ' 138]
"בתוך הסבל הרב הזה באם־אל־תות הרחוקה, ללא דרך וללא מעבר, עמדו על משמרתם בגבורה, בעקשנות ללא גבול, חמשת האכרים: מאיר ליב הירשקו, יעקב גרד, מרדכי קרניאל, אברהם ברקוביץ וצבי שצמן. עבודה מפרכת, זעף ימות הגשמים, נדודי שנה על הגרנות – כל אלה לא שברו את רוחם. חמש שנים יגעו האנשים, חרשו, זרעו, קצרו, ולא נרתעו." [שם עמ' 139]
"בלומנפלד גר בזכרון העתיקה. יום אחד באו והודיעו לאשתו, היא בתו של הירשקו, כי אסרו את אביה כדי להובילו לחיפה. היא מיהרה למושבה ומצאה את אביה רכוב על סוס בין חיילים ״שומרי ראשו״. והנה באה גם אחותה, ושתיהן תפשו ברסן הסוס וקראו אל אביהן שירד. החיילים נכנסו אל הקימקאם וספרו לו את הענין, ומיד שבו ופקודה בידם לאסור את הירשקו בחדר, בחצרו של יעקב כהן׳קיטרר, ושתי הבנות נתבקשו להכנס אל הקימקאם.
הקימקאם פצר בבנות הירשקו שיניחו להוביל את אביהן והבטיחן, כי כל רע לא יאונה לו. אך הן באחת: ״אותנו יכול אתה לקחת לחיפה, אבל אבינו לא ילך מזה בשום פנים״. והקימקאם הוכרח לבטל את רצונו מפני תקיפותן של הבנות.
אם תחילתה של אותה פרשה — טרגדיה, סופה קומדיה. פרץ סכסוך בין הקימקאם ווורמסר. וורמסר הבטיח לקימקאם 30 לירות זהב, שכר טרחה של העברת הירשקו, ראש המורדים, לחיפה. כשתבע הקימקאם את השכר המובטח — סירב וורמסר לשלם, באמרו שהלה לא השלים את מלאכתו ואת הירשקו לא העביר. והקימקאם יצא מאת וורמסר סר וזעף. " [עמ' 170]
"כל האכרים היו לכורמים, חוץ מחמשה: מרדכי קרניאל, הירש שצמן, אברהם ברקוביץ, יעקב גרד ומאיר ליב הירשקו, אלה תחלתם פלחים וסופם פלחים. איש איש מהם קבל 300 דונמים אדמה, סוס אחד וצמד שוורים, אף הקימו להם רפתים גדולות ומחסנים בנויים אבני גזית." [עמ' 187]
היה בין מייסדי החברה להכנסת אורחים [עמ' 198]
על פטירתו של הירשקו מספר סמסונוב: "— — ״מר לנו ורב תוגה, אויה נטל נזרנו, תזל עיננו דמעות בלי הפוגה״ — על מות הישיש מאיר ליב הירשקו. בעצם המערכה, על משואות המעבר והמשבר, כמעט עבר — ולא הגיע. נסתלקה דמות יפה ועמה יזמת הקברניט, העומד כסמל לאנשיו, ובעת סערה לא יטוש את הספינה אלא אחרון. חסון היה האיש, גבה־קומה, פניו פקחים, וזקן־מדות משוה לו חזות כבוד והדר. כמה נסיונות נתנסה, כמה צרה ורעה שבעה נפשו, מראשית הימים ועד יומו האחרון, וכמה הגדיל לעשות בלכתו בראש כסמל לאחרים: הוא הוא שנעץ קנה ראשון והקים לו ״בית״ — סוכת־חושה; הוא שקם ראש למרד — ולא נרתע. בשארית כחו נלחם עד אשר נאסף אל עמיו. קבר כרה לילדו הקטן. בלב שבור נפרד מבנו בכורו, שביאושו הלך לבקש אשרו במדינות הים. נותרה רק רעיתו. אף היא, בודדה וגלמודה, הלכה למצוא מנוחה לגופה השבור הרחק הרחק אצל בנה שבאמריקה." [עמ' 288]
צאצאים:
- טובה גיטל רעיית בנימין בלומנפלד [1944-1867]
- פנינה רעיית שמואל זאב גולדשטיין [1940-1870]
- אתל רעיית שמחה הרשקוביץ
- סולומון אשתו שושנה דוידסקו – לפי המתואר בסמסונוב, היה בין הבנים שעזבו את המושבה והיגרו לאמריקה בין 1903-1900
- לוצה רעיית בן ציון הורוביץ
