מעט המידע על יוסף ורחל, ועיקר קורותיהם נזכרים בסיפורי בנם השומר סנדר חדד [נולד 1859]
על יוסף קרינקר נכתב כי היה בעל תחנת קמח בעיירה ליד ביאליסטוק. בנם עלה ארצה בשנת 1872 ועבד אצל נפח ברזל בירושלים. משם קיבל את הכינוי "חדד", נפח בערבית. ניתן להסיק כי הוריו עלו ארצה ביחד עם הקבוצה הביאליקסטוקית. יתכן והיו להם ילדים נוספים אך לא נמצא מידע עליהם.
סיפור מותה של רחל מובא כאן מהאתר מצבות מדברות:
התפוח לא נפל רחוק מהעץ
באותה שנה, ביום כ"ב באדר שני תרמ"ו [1886] אירעה ההתנגשות האלימה הראשונה בין ערבים ובין יהודים בארץ-ישראל. ערביי יהודיה, בני כפר גדול, בן כ-2,500 נפש, נזקקו לשדות מרעה גדולים. הם העלו את עדריהם על אדמות פתח-תקווה, למרות אתרעות שומרי המושבה. יום קודם החרימו השומרים עשרה חמורים של בני יהודייה שרעו בשדות פתח-תקווה והעבירו אותם למשטרת יפו.
באותו יום האדמה הייתה ספוגה גשמי ברכה ואי אפשר היה לעבוד בשדות. איכרי פתח-תקווה ויהודייה ניצלו את יום הבטלה מאונס ויצאו להסדיר עניינים שונים ביפו, במושבה נשארו הנשים והטף וקומץ מבוגרים. בבוקר באו ערבים שהיו לא מעטים למושבה ודרשו את החמורים שנלקחו מהם. כמה גברים יצאו מן המושבה , ניהלו אתם כמקובל במזרח התיכון משא ומתן וכמעט התפשרו אתם שכן היה ברור לשני הצדדים שמדובר בסכסוך שבסופו ישולם כסף. אלא שאז התנפלו צעירי הכפר הערביים על היהודים במכות ושלחו את ידם בביזה מכל הבא לידם. בעוד אריה לייב פרומקין מכנס את כל הנשים והטף אל תוך ביתו, סוגר את שער הברזל ויוצא אל הערבים, הסתערה רחל חדד, אימו של סנדר על הבוזזים בקלשון. אם כי הייתה אישה, הם שהיו מזוינים במקלות ובמוטות עבים שמסמרים בראשיהם הכו אותה בלי רחמים . הערבים הצליחו לקחת את כל המקנה של פתח-תקווה והוליכו אותו ליפו כפעולת תגמול על מה שעשו היהודים לחמוריהם. השלטונות התורכיים החזירו מייד את העדר לפתח-תקווה, עצרו כשלושים ערבים ולקחו אותם לקישלה, בית המאסר ביפו. בסופו של דבר הסתיים גם עניין זה ב'סולחה', מעין ברית-שלום.
רחל שנפצעה קשה הובלה לירושלים ושם מתה מפצעיה.