תפריט
בשנת 1875 התעורר אצל יושבי צפת שחיו בדלות מכספי החלוקה הרצון לשינוי באורח החיים והרחבת מקורות הקיום. יוסף פרידמן, יליד טבריה שהתגורר בצפת ועסק במכירת אתרוגים היה הראשון שבקש לקנות חלקת אדמה לגדל בה אתרוגים, את פיסת האדמה הזו מצא בכפר הערבי ג'עוני. אליו הצטרפה קבוצה של 5-6 משפחות מתושבי צפת שקנו כשליש מאדמות הכפר. הם נתנו למקום שם עברי "גיא אוני". ללא ידע או ניסיון החלו בעבודת האדמה. נוספו על כך חוסר במזומנים, בצורת וחולי שאילצו אותם לאחר כשנתיים לוותר על היאחזותם באדמה ולחזור מיואשים לצפת. ניסיונות גיוס כספים שנעשו ע"י אלעזר רוקח ויוסף פרידמן נכשלו גם הם ומחוסר בררה פנו לקבוצות שהתארגנו באירופה. אחת מהן הייתה "חבורת ישוב ארץ ישראל ע"י עבודת אדמה" מהעיר מוינשט שבחבל מולדובה.
בראשית 1882 הגיע משה שו"ב ממארגני הקבוצה לבחון את המקום. למרות שמצא עזובה ועוני מצא המקום חן בעיניו והוא החליט לרכוש את אדמת ג'עוני בשל היות המקום קרוב לצפת, שלשה מעינות שנבעו בקרבתו, הנוף הנשקף מההר והאקלים הטוב.
בשנת 1883 יישבו אנשי הקבוצה את בתיה העזובים של גיא אוני ושינו את שמה ל"ראש פינה". אליהם הצטרפו חלק מהנוטשים. הם התגוררו במבנים הישנים בצפיפות ובחוסר כל ואותם הקשיים של קודמיהם פקדו גם אותם. למרות שבמהלך שנת 1883 נבנו 20 הבתים הראשונים, ההתלהבות הראשונית נתקלה בסכסוכים עם הבדואים, בעיקר על השימוש במי המעיינות. היחסים הרעועים בין המתיישבים הרוסים והרומנים, הבצורת והקושי באיסוף תרומות כל אלו הביאו את המושבה לסף חדלון.
את המושבה הציל "הנדיב הידוע" הברון רוטשילד. נציגו אליהו שייד ארגן את חובות התושבים, העביר לידיו את שטרי הקניין הממושכנים, התושבים החלו לקבל קצבאות שאפשרו להם לחיות ברווחה יחסית. בשנת 1887 שהה הברון בראש פינה והורה לבנות בתי מגורים ובתי ציבור. על המלאכה ניצח יהושע אוסוביצקי שאף רכש אדמות נוספות. הברון עודד ניסיונות לגידול גפנים, ליצור צימוקים וגידול עצי תות להפקת משי. נבנתה במושבה מטוויה וגם יקב ליצור יין. כל אלו לא צלחו, ובשנת 1900 עברה הנהלת המושבה לידי יק"א. הקשיים נערמו עד מלחמת העולם, ותקופה זו עמדה בסימן של גידול איטי וקיפאון יישובי בכל מושבות הגליל העליון. התפתחותה המואצת של המושבה החלה עם קום המדינה ועם קליטת העלייה בשנות החמישים. היום חיים בראש פינה כ 3200 תושבים המתפרנסים מכלל עיסוקים ועדיין גם מחקלאות.
