ראשון לציון

ראשון לציון

סיפור ייסודה של ראשון לציון נפתח בשליחותו של זלמן דוד ליבונטין מרוסיה לארץ ישראל. מטרתו הייתה להכין מקום לעלייתם של ציוני קרמנצ'וג וחרקוב שברוסיה. צבי ליבונטין היה זה שהקדיש את כספו לקניית אדמות "עיון קרא", היא ראשון לציון. יוסף נבון, איש ירושלים, סייע באיתור הקרקע וברכישתה. חיים אמזלג, שהיה סגן הקונסול האנגלי ביפו, אפשר את עקיפת גזרת הממשל התורכי שאסרה על מכירת קרקע ליהודי רוסיה, והאדמות נקנו על שמו. מאוחר יותר, בשנת התרס"ט, 1909, בעת ביקורו של הפחה התורכי בראשון לציון, הפעיל אברהם אלברט ענתבי את השפעתו על הפחה וכתוצאה מכך ניתנה הסכמתו לנטוע עצים על החולות, וכתוצאה מכך רכשה המושבה שטח גדול מחולות ראשון לציון. שבע-עשרה משפחות "דרכו בראשונה על אדמת ראשון לציון" אולם, בשל שינויים של הרגע האחרון, עזבו שלושה מייסדים ואחרים באו במקומם.

מקור השם

"ראשון לציון" הוא צירוף מקראי הלקוח מספר ישעיהו:

רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם ולִירוּשָׁלַ‍ִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן

— ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק כ"ז

תולדות העיר

ראשון לציון נוסדה בשנת 1882.ביוזמת ועד חלוצי יסוד המעלה, ועד שהוקם כדי לקנות קרקעות ולייסד מושבות של עובדי אדמה. חיים אמזלאג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, רכש על שמו את אדמת עיון-קרא, ששכנה כ-12.5 ק"מ דרומית ליפו, על שטח של 3,340 דונם. על שטח זה נבנתה המושבה ראשון לציון, שמקור שמה בפסוק המבטא את שאיפת בוניה לשיבת ציון: ”רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן” (ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק כ"ז)

הקמת המושבה

חיים אמזלאג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש את אדמות עיון-קרא מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג'אן. השלטונות העות'מאניים הערימו קשיים בפני המתיישבים ולא נתנו להם אישורי בנייה, אך העלימו עין עד לסיום הבנייה, שכן חששו מאי-נעימויות מצד סגן-הקונסול, שהאדמות נרשמו כרכושו. אמזלג חתם בפני המתיישבים על הצהרה שכל המבנים והבתים על שטח זה לעולם לא ישתייכו לו.

בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) עלו על הקרקע שבעה עשר מייסדי המושבה. לפי התקנות הראשונות, עיבוד הקרקע צריך היה להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה ממקווה ישראל ומבית דג'אן. מהמעיין המקומי "עיון קרא" ניתן היה להפיק רק מים לעבודת הבנייה, עד שנחפרה הבאר הראשונה.

בנובמבר 1882 החלו קבוצת הביל"ויים לעבוד בראשון לציון, לאחר שקרל נטר, מייסד מקווה ישראל, הבטיח להם אדמה במושבה ושלושה בתים שעמדו בבנייה אז. עם השלמת הבתים, הפר שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל,  את הבטחתו של נטר ונתן את הבתים שהובטחו להם למשרתי ציבור במושבה, ועל כן חלק מהביל"ויים עברו לגדרה.

אחד מעשרת המתיישבים הראשונים של ראשון לציון היה יוסף פיינברג. הוא התנדב לצאת לפריז בתום השנה הראשונה למושבה, וליצור קשר עם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. כאשר פגש את הברון – השכלתו וידיעת השפות שלו הרשימו את רוטשילד, וזה הסכים להלוות למושבה 25,000 פרנק צרפתי שישמשו להעמקת חפירת הבאר ולזריעת השדות בחורף הראשון. בתמורה היה על המתיישבים לקבל הדרכה חקלאית מהאגרונום שאול הלזנר מבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שהברון הורה לו ללמד את האיכרים כיצד לעבד את שדותיהם ולטעת עצי פרי. כמו כן, שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, מונה לפקח על ענייני הכספים.

העזרה למתיישבי ראשון לציון הייתה תחילת פעילותו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. היה זה בתום השנה הראשונה לקיום המושבה, שהייתה אז על סף התפרקות. רוטשילד סייע למתיישבים הראשונים במימון העמקת הבאר לעומק 48 מטר, עד שנמצאו מים. בהמשך הרחיב את עזרתו לסיוע כספי לתושבים, בשנים שנדרשו להכשרתם לעבודת האדמה ולהכנת האדמה לנטיעות. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת כדי שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה נחשב המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.

השדות הזרועים לא הניבו יבולי חיטה, והאיכרים נאלצו למשכן את האדמות כדי להתקיים. לאחר שהברון שילם את דמי המשכנתה, עברה אדמת ראשון לציון להיות בבעלותו. המושבה חדלה להיות עצמאית בסוף שנת תרמ"ג. היו בה אז 39 משפחות, שהסתכמו ב-135 נפשות. לאחר שבוטל כוחו של ועד המושבה, קבע שמואל הירש שאת כל עבודות החקלאות יעשו רק לפי ההוראות המקצועיות של האגרונום; בתמורה יקבלו מדי חודש תמיכה חודשית לקיומם. התוצאה, לפי משה סמילנסקי: "רוח האיכרים דוכאה וענייני המשק הוזנחו". הברון רוטשילד לא נענה לבקשות לשינוי ההסדרים. הירש מינה את יהושע אוסוביצקי לפקיד המושבה, שישב בה בקביעות.

מייסדי המושבה ניסו לגדל בשדותיהם חיטה, אך התאכזבו. בדרכם מיפו למושבה הבחינו תושבי ראשון לציון בצדי הדרך בשתילי הגפן המקומית. הם הביאו זמורות מהגפנים אל ביתם ושתלו אותם בגינה הביתית. בהנחה כי היות שהגפן היא אחד משבעת המינים שארץ ישראל משתבחת בהם, יש סיכוי כי שתילי גפן ישגשגו גם באדמת ראשון לציון, ואכן כך היה.

כשבי‏קר‏ה במושבה משלחת של מומחים חקלאיים מצרפת בשליחות הברון רוטשילד, היא בדקה את אפשרויות גידולי החקלאות במושבה. בסיורם במושבה נוכחו המומחים כי בגינות התושבים גדלות בהצלחה גפנים. הם חזרו לצרפת והמליצו בפני הברון לעודד את גידול הגפנים במושבות.

שתילי הגפנים גדלו בהצלחה, אך האיכרים עדיין לא הצליחו בנטיעת הכרמים על פני שטחים נרחבים. הברון רוטשילד החליט לסייע ושלח לארץ מומחה מיקביו "שאטו לאפיט רוטשילד", וזה הגיע למסקנה כי יש לבחור את מין הגפן המתאים לקרקע הארץ ומניב גפנים באיכות הראויה לייצור יין. הוא בחר את מינים מצליחים באירופה אך משום שמחלת הפילוקסרה, הפוגעת בשורשי הגפן, פשטה אז בכרמי אירופה, הציע לברון לייבא מהודו זמורות של גפנים, אשר יוכלו למש ייחורים. כך ניטעו הכרמים הראשונים בראשון לציון. עם סיום הנטיעה רחבת ההיקף הראשונה, הונחה אבן הפינה ליקבי כרמל מזרחי ונפתחה תקופה של שגשוג כלכלי בראשון לציון. הדוגמה של ראשון עברה לאחר מכן לשאר המושבות בארץ.

הנהגת אוסוביצקי

אוסוביצקי הגיע לראשון לציון בשנת 1884, והתקבל בהתלהבות על ידי האיכרים והביל"ויים, שראו בו כאחד משלהם. בשנת 1885 נבחר אוסוביצקי להניף דגל רקום עם שני פסים וביניהם מגן דוד בצבע כחול, בראש התהלוכה לציון שלוש שנים למושבה. דגל זה, שנקרא אז דגל ראשון לציון, דומה לדגל ישראל, והייתה זו הפעם הראשונה שהוא הונף בפומבי בארץ ישראל.

אוסוביצקי רכש 3,000 דונם אדמה בעיון קרא ומכר חלקות לעולים בעלי רכוש שנטעו באמצעיהם הפרטיים כרמי גפנים. באופן כזה נוצרה שכבת איכרים שאינם תלויים בחסדי הברון. ביניהם היה מיכאל הלפרין, שייסד בראשון לציון "איגוד פועלים" ראשון בארץ. עם הזמן נהפך הלפרין לאחד המתנגדים החריפים לשלטון אוסוביצקי.

בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים. המושבה התפלגה לשני מחנות: "רודפי שלום" ובראשם פיינברג, שהתנגדו לאוסוביצקי, ו"אגודת רעים", שתמכו בו וטופחו על ידיו. באפריל 1887 הגיע המתח במושבה לשיא. הלפרין שלח לחובבי ציון ברוסיה מכתב תלונה על אוסוביצקי. כשנודע לאוסוביצקי על המכתב, בערה בו חמתו. הלפרין נאלץ להתעמת עם אוסוביצקי והוא ציווה עליו להסתלק מיד מהמושבה. אירוע זה הצית את המרד במושבה. בינתיים שלח אוסוביצקי שליח למושל הטורקי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד בראשון לציון. מיד נשלחה כיתת חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול המתיישבים, וניתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר. ברגע האחרון הגיע שמואל הירש מנהל מקוה ישראל, ושכנע את החיילים לעזוב, ואת המתיישבים – להתפזר. אוסוביצקי עזב את ראשון לציון ביחד עם הירש. המורדים חגגו את "ניצחונם", אך לא לאורך ימים.

ב-1 במאי 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ ישראל. המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון. הברון התנה את סליחתו לאיכרים בכך שפיינברג, שהיה ממנהיגי המורדים, יעזוב את המושבה, וזה עשה כן, משום טובת היישוב, לאחר שהופעל עליו לחץ רב. לאחר חמש שנים וחצי מכר פיינברג את נחלתו בראשון לציון ועבר לגדרה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, סבלה המושבה משיתוק ענפי החקלאות. היקב הושבת ממלאכה והמושבה עמדה על סף רעב. הטורקים מצידם החרימו ציוד, דלק, בהמות ומזון, ובשלב מסוים אף השתלטו על מבני הציבור. ועד המושבה, בתושייה רבה, התארגן ודאג לאספקת מזון ושירותים בסיסיים לתושבים.

​בשנת 1918 הגיעו לקיצן 400 שנות שלטון עות'מני בארץ, ובחלוף 4 שנים של ממשל צבאי החל המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

בשנת 1950 ניתן לראשון לציון מעמד של עיר. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החל פיתוח גדול בעיר וראשון התרחבה לצד מערב.

עד שיושלם דף המתיישבים אנא פנו אל אלבום המשפחות של ראשון לציון