תפריט
בשנת 1903 רכשה יק"א כ-7000 דונם אדמות כפר מראח מהאפנדי פואד סער. מיד עם חתימת הסכם המכר עלו כ-35 איכרים צעירים מזכרון יעקב, שפיה ובת שלמה והתישבו ב"חושות" לאורך חומת ה"חאן", בהם שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר.
שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה.
ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.
כעשר שנים לאחר העלייה לקרקע הוחלט על פי הצעה של פקידות יק"א לשנות את שמה הערבי של המושבה מראח ולקרוא לה על שמה של הברונית אדלייד (עדה) דה רוטשילד, רעייתו של הברון אדמונד דה רוטשילד.
ב-14 למאי 1925 שונה שמה לגבעת עדה.
רק בשנת 1930 נסלל הכביש לבנימינה ואל תחנת הרכבת. גבעת עדה שרדה את פרעות שנות ה-30, עזיבה של תושבים ופגעי מזג אויר.
בשנת 1949 הוכרזה כרשות מקומית ובשנת 2003 אוחדה עם שכנתה בנימינה לרשות מוניציפלית משותפת.
כל זאת כדי להיות היום מושבה משגשגת ומבוקשת.
