תפריט
ראשוני ביל"ו היו סטודנטים יהודים באוניברסיטת חארקוב (אוקראינה), רובם בני משפחות מסורתיות, אשר נטשו את הדת והמסורת היהודית בהשפעת רעיונות מתקדמים ומהפכניים אליהם נחשפו במהלך תקופת לימודיהם. מטרתם העיקרית של אנשי ביל"ו הייתה עלייה לא"י במסגרת הגשמה אישית בפועל והקמת מושבה שיתופית. למרות חזרתם בתשובה לאחר הפרעות ברוסיה ב-1882 (סופות בנגב), עברם החילוני והמתבולל אפיין אותם גם במהלך התיישבותם בא"י, והביא להסתייגות המנהיגות הדתית מאורח חייהם. פניית הבילו"יים אל הברון רוטשילד לסיוע נתקלה בסירוב על רקע התקנון הדמוקרטי שניסחו למושבתם. בחזונם ביקשו להקים מושבה שהנהלתה תיבחר מקרב התושבים, בעוד שמושבות הברון התנהלו על ידי פקידיו ולמתיישבים לא הייתה השפעה על ניהולן. החלטתם של חובבי-ציון, בוועידתם ב-1884 (ועידת קטוביץ), לסייע למושבות שאינן נתמכות על ידי רוטשילד (ולמעשה רק לגדרה) העמיקה את מעורבותם בענייני ביל"ו והמושבה גדרה. בשנת 1887 מינו חובבי-ציון את פינס כממונה מטעמם בא"י, ובמעמדו זה המשיך לסייע לאנשי גדרה ולמעשה הפך לפטרונם ואף עסק בענייני ניהול המושבה.
האדמה נרשמה על שמו של ר' עזריאל הילדסהיימר מברלין, חולקה ל-25 חלקות שוות ושליח נאמן מכר את החלקות לנדיבים בחוץ לארץ. בני ביל"ו פרעו את חלקם בתשלומים במשך השנים.
בנר שני של חנוכה תרמ"ה, 14 בדצמבר 1884, עלו על הקרקע הביל"ויים צבי הורביץ ושלמה זלמן צוקרמן. הם הדליקו על גבעת המושבה שתי מדורות כנגד שני נרות חנוכה. במשך השבועות הבאים עלו גם שאר החברים: מרדכי הנקין , בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילבסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב. על הגבעה מצאו המייסדים את צריף העץ שבנה עבורם פטרונם יחיאל מיכל פינס. ברשותם היו רק חמור, רובה, תשעה מעדרים ומזומנים – 410 פרנק. בשנה הראשונה הם החליטו לנטוע גפנים וקראו לכרמים על שם משה מונטפיורי ורעייתו: "משה" ו"יהודית". בעקבות קשיים במקום, עלה הרעיון לפזר את הבילויים במושבות. פטרונם רבי יחיאל מיכל פינס הגן עליהם. חובבי ציון נרתמו לעזרתם. כעבור שנה רכשו מחרשות וסוסים והחלו לגדל חיטה. האורווה שנבנתה לסוסים נחשבה על ידי ערביי הכפר השכן קטרה למבנה והגג נהרס על ידי השלטונות בסיוע ערביי הכפר. אברהם מויאל – בא כח חובבי ציון ביפו – טען לזכותם בפני השלטונות והם הורשו להשלים את הגג מעל הבור ואפילו עברו לגור בו לצד הסוסים. בינתיים שנים מהראשונים נישאו וזכו לפינה משלהן בפרוזדור של האורווה.
ב-1887 החריפו היחסים בין גדרה ובין הכפר קטרה. גדרה הוקמה על שטח שבעבר היה שייך לכפריי קטרה או הוחכר להם, ומכירת האדמות נטלה מהם מקור חשוב של פרנסתם. כפריים, שעיבדו שטח של גדרה שלא כחוק, תקפו בתחילת האביב מתיישב מגדרה. כמה מתיישבים, מצוידים בשוטים, עלו בתגובה על שטח המריבה בכוונה לעורר תגרה שתחייב התערבות השלטונות העות'מאנים. המתיישבים שהערבים עלו עליהם במספרם, אולצו לסגת עד מהרה, אולם השלטונות, כמצופה, התערבו ועצרו תשעה ערבים. העוינות בין גדרה לקטרה הגיעה לשיאה שנה אחר-כך, כאשר הכפריים גנבו סוס מגדרה. המתיישבים רדפו אחרי הגנבים, החזירו את הסוס ותפסו אחד מהם. אותו לילה, ב-17 באוקטובר 1888, תקפו הכפריים את גדרה כדי לשחרר את העציר. יריות נורו באוויר ואבנים יודו, אך שני הצדדים נזהרו שלא להרוג איש והערבים נהדפו. למחרת הגיעה לגדרה תגבורת משתי מושבות שכנות, עקרון וראשון-לציון, אך רק הגעת החיילים הטורקים מנעה תגרה המונית. השלטונות עצרו ארבעה מכפריי קטרה ונטלו את הערבי שהוחזק בידי היהודים. התגרה שככה, ושני היישובים השכינו שלום ביניהם אך שתי נשים הפילו את ולידיהן בעת ההתקפה ושני קברים ראשונים נכרו במושבה. נראה שמאז והלאה השלימה קטרה עם קיומה של גדרה.
בשנת 1888 קיבלו אנשי המושבה רישיון לבנות בתים במושבה. אתם קיבל רישיון יעקב שכביץ שעלה לארץ ישראל בשנת 1893 והתיישב בגדרה ליד הבילויים, והיה לתלמיד החכם של המושבה.
בשנת 1889 עמדו מתיישבי גדרה במוקד מחלוקת חריפה, בה נטלו חלק רבנים ועסקנים ציונים בישראל ומחוצה לה, בעניין עיבוד אדמותיהם בשנת השמיטה ("פולמוס גדרה").
