בתיה בסה ברונשטיין – לייבמן
בתחילה, עם רכישת האדמה, עלו לזמארין קבוצת גברים חלוצה שמטרתה הייתה להכין את הקרקע לבואם של יתר העולים אשר שהו באותה תקופה בחיפה.
בקבוצה שעלתה לזמארין בנר הראשון של חנוכה 1882 היו מספר נשים וביניהן בתיה בסה ברונשטיין. יתר הנשים והילדים נותרו בחאן בחיפה, עד שיווצרו התנאים המאפשרים את עלייתם אל ההר.
בתיה שימשה כטבחית ואופת הלחם של הקבוצה. בזכרונותיה היא סיפרה על הנסיעה הממושכת מחיפה לזמארין, עם העגלה הרעועה הרתומה לצמד שוורים, שנשאה את האנשים. העולים הגיעו למרגלות ההר עם רדת הערב לאחר יום שלם של מסע. על מנת לעלות את ההר, נאלצו לפרק את העגלה, כאשר הגברים מפלסים את הדרך בתוך הסבך עם גרזנים בחושך. [סמסונוב עמ' 59-60]
מרדכי צבי ברונשטיין הלך לעולמו בשנת 1895 , והותיר אחריו את אשתו בתיה וילדיו: מנשה, אנשל, איטה וחנה
מנשה התחנך בביה"ס היסודי בזכרון יעקב ועם סיום לימודיו החל לעבוד ביקב בנער שליחויות וכמנקה חביות. (היקב העסיק נערים צעירים שתפקידם היה להיכנס אל תוך החביות ולנקותן מבפנים). עם נישואיה של בתיה לזאב ליבמן, החל לעבוד במשקו של אביו החורג, ולעזור בעבודה החקלאית.
מנשה נמנה על ראשוני אגודת "הגדעונים" . בשנת 1914 החל לעבוד בתחנת הנסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית, ובעקבות כך הצטרף למחתרת ניל"י, והיה פעיל בה עד מאסרו בשנת 1917 ע"י התורכים בכלא "חאן אל באשה" הידוע לשימצה בדמשק. מנשה שהה בכלא שנה שלמה ושוחרר ע"י הבריטים עם סיום המלחמה וכיבוש הארץ על ידם.
עם חזרתו בנה מחדש את המשק החקלאי , היה ממייסדי הסתדרות בני המושבות "בני בנימין" היה חבר בועד החקלאי ובועד המושבה, וכיהן גם כחבר הנהלה ב"הלוואה וחסכון" .
מנשה נפטר בעקבות פציעתו ע"י ירי מהמארב על אוטובוס בו נסע בחיפה בחודש מאי במאורעות 1939 .
צאצאי בתיה ומרדכי ברונשטיין:
- איטה פרידה רעיית חיים בס
- אנשל
- מנשה רעיתו חסיה קרניאל
- חנה
בנם של בתיה וזאב ליבמן:
- אברהם רעיתו אילה פרומן, רעיתו שרה ברימברג
