נולד בביאליסטוק, פלך גרודנה, בשנת תקצ"ד (1834), לאביו אברהם דוד גרינברג , ומאחר שלפי החוק הרוסי בימים ההם היו בנים יחידים פטורים מהשרות בצבא ולו כבר היו אחים, נרשם בפנקס-הנולדים כבנו-מאומצו של קרוב חשוך-בנים בשם-המשפחה בולקין . קיבל חינוך תורני ולמד זמן-מה בישיבת הרב מרדכי גימפל יפה ברוז'ינוי יחד עם יחיאל מיכל פינס .
כשגדל החל לעסוק בתעשיה ובמסחר אריגים ונשא לאשה את רבקה בת משה הכהן מצ'ק מסלונים.
כשהחלה התנועה של חיבת ציון יסד יחד עם חבורת ידידיו אגודה קטנה למען התנחלותם על הקרקע בארץ-ישראל, וכשבא בתרמ"ב אברהם קופלמן בשליחות הרי"מ פינס ומיסדי פתח תקוה למכור בפולין ובליטא חלקות קרקע במושבה העזובה כדי לחדש את הישוב בה, קנו ממנו הוא וחבריו נחלה בארץ ובראשית תרמ"ג עלו ארצה בחבורה שנקראה "קבוצת הביאליסטוקאים".
בהגיעם לחוף יפו אחרי נסיעה קשה בים נתקלו בגזירת השלטון הטורקי למנוע את כניסת ה"מוסקובים" אל הארץ. ב-500 נפוליונים שאספו ביניהם סידרו בשוחד, ששניים מכל משפחה יועלו בגניבה, בידי ספנים ערבים, לנקודה עזובה על החוף. לפי הגורל הועלו ממשפחת בולקין הוא ובנו בכורו יעקב, ואשתו ויתר הילדים ועוד עולים שלמעלה ממכסת הסכם-השוחד הועלו בשכר שוחד אחר לבירות ומשם הסתננו ארצה דרך הגליל. אשתו וילדיו הסתתרו כשבועיים בבירות עד שבא יהושע שטאמפר מפתח תקוה והעיד עליהם שהם בני משפחתו, וכך נכנסו ארצה.
מפני סכנת הקדחת על אדמת פתח תקוה התישב עם משפחתו, בין יתר המתנחלים, במושב שהקימו על אדמת הכפר יהודיה. יסד יחד עם כמה חברים שותפות "אחוה ועבודה" לרכישת ציוד וכלי עבודה. אך תנאי החיים והעבודה היו קשים והאדמה לא נתנה לו לחם לשובע ואז החליט לנסות את מזלו במלאכתו הישנה, בתעשיית אריגים, הזמין חלק מהמכונות לטויה ואריגה מחו"ל וחלק הכין בעצמו בבית-המלאכה שבמקווה ישראל וייסד ביהודיה בית חרושת קטן לעשיית טליתות ועבאיות מצמר מקומי. וכשביקר הברון בנימין רוטשילד בארץ בשנת 1887 וראה את מפעלו קנה ממנו 300 טליתות ועבאיות וחילק אותן לאיכרי זכרון יעקב ועקרון, כדי שיתלבשו בפשטות כמנהג הפלחים ולא ידקרו את עיניהם בלבושם האירופי (11 מיסדי עקרון נקראו על שם העבאיות הללו בכינוי "אחד-עשר העבאיות"), ואף ציווה לפקידיו שיוסיפו לתמוך במפעל התעשייה. אך הפקידים התנכרו לו ורבים היו הקשיים ברכישת הצמר ובנדודים משך ימים ושבועות בכפרי הערבים בהרים לרכישת החומר ולשיווק התוצרת, ובסוף הוכרח להפסיק את נסיונו התעשייתי, ואחרי שלש שנות עמל מכר את מכונותיו לבית-המלאכה של חברת כי"ח בירושלים והוא הלך לעבוד כטכנאי בבניין היקב בראשון לציון ולשבתות היה בא אל משפחתו ליהודיה.
עוד בתקופת יצרנותו ביהודיה קרה מקרה ובתו שיינדל בת 11 חלתה בקדחת ואחרי חיפושים והשתדלויות במשך יומיים השיגו הוא ואשתו עגלה להובילה אל הרופא לראשון לציון, ובדרך עוד תעו כשש שעות, ואחרי עשרה ימים הובילוה לקבורה. אח"כ כשבא פעם בערב שבת אל משפחתו מראשון לציון ליהודיה מצא את בנו שמואל בן 7 חולה בקדחת, שכר בכפר יהודיה שני חמורים וערבי מורה דרך ובליל שבת הרכיב את בנו לראשון לציון ואחרי שהד"ר מזיא טיפל בו כחודש ימים שב לאיתנו.
הותקף פעמים רבות בדרכיו על-ידי ערבים שגזלו ממנו את כל אשר לו, ופעם גזלו ממנו אף חבילת מצות שהביא על חמורו מירושלים לחג הפסח, אלא שלמזלם קנתה גם אשתו מצות בעת העדרו.
כשנטשו אחרוני יהודיה בשנת 1888 את המושב ועברו לפתח תקוה העביר את משפחתו לראשון לציון והתגוררו באחד מהצריפים הגדולים (ה"שאלאשים") שהוקמו לאכסון העובדים במפעלי הברון. אח"כ השיג רישיון בכתב (בתאריך 27.11.1888) מפקיד הברון לקנית מגרש לבניין בראשון לציון (ברחוב דרור כיום) ותמורת הרישיון הוכרח למכור לפקיד 50 דונם מאדמתו בפתח תקוה ב-5 פרנקים הדונם. פירק את הגג וחלקי העץ של ביתו ביהודיה והעבירם לראשון לציון. ובאשר לא היה אפשרי להשיג רישיון ממשלתי להקמת הבניין, הערים על החוק והקים תחילה את הגג על גבי עמודים (כי מאחר שהוקם הגג לא הרשה החוק להרוס גנין שהוקם בלי רישיון) וקשר אותו בחבלים אל העצים הסגורים לבל יסחפוהו רוחות החורף העזים, ורק אח"כ בנה תחת הגג את הקירות.
באחד הימים נפל בעת עבודתו ביקב ועצם ירכו נשברה. אחרי טיפול ממושך בידי הד"ר מזי"א קם מחליו, אך לעבודה לא היה מסוגל עוד, ובכסף הפיצויים בסך 80 נפוליונים שקיבל מקופת התגמולים של היקב פתחה אשתו חנות ופירנסה את המשפחה.
בשנתו ה-71 הרגיש חולשה, ביקש להעלותו ירושלימה ושם נפטר. כ"א אב תרס"ה.
צאצאיו: שלמה (חקלאי בראשון לציון), ד"ר שמואל (רוקח בקוויבק שבקנדה), גיטל אשת חיים קוסובסקי, חנה שפינר.
מקור: תדהר כרך ב' עמ' 761