פיינברג יוסף וברטה

ארץ מוצא: רוסיה
עיר מוצא: סבסטופול
שנת לידה: 1856
שנת פטירה: 1902
שנת עלייה: 1882
שנת התיישבות: 1882
שם האשה: ברטה
שם נעורים: ציפרמן
שנת לידה: 1859
שנת פטירה: 1934
מספר ילדים: 6
סופי, אידה, דבורה, מארק, אליהו, אמיל
שיתוף ב:
פיינברג יוסף וברטה

יוסף פיינברג הוא אחיו של ישראל פיינברג

נולד בצ'רקאסי, אוקראינה (ויש אומרים: בסיבאסטופול), ביום כיפור תרט"ז (1855), לאביו משה-הרץ . קיבל חינוך יהודי מינימלי וחינוך רוסי כללי. גמר גימנסיה ולמד כימיה באוניברסיטאות גרמניה ושוייץ. חזר לרוסיה ועבד ככימאי בבית החרושת לסוכר של זייצב ליד קייב. נשא לאשה את ברטה לבית ציפרמן מאודיסה. נטה לתנועה המהפכנית וקיווה, שבמשטר החדש הנכסף יחיו היהודים ברוסיה חיי שלוה ואושר, כמו בארצות המערב.

הפרעות שהתחוללו בדרום רוסיה ב-1881 איכזבוהו ועוררו בו את הרגש הלאומי. בהווסד אז משרד חובבי ציון באודסה היה הוא השני (אחרי זלמן דוד ליבונטין ) שפנה אל משה לייב לילינבלום , מנהל המשרד, בבקשת עצה והדרכה לעליתו לארץ-ישראל. עזב את משרתו הטובה, הצטייד בצרור כסף ובאביב תרמ"ב 1882 הגיע ליפו והצטרף לועד "חלוצי יסוד המעלה בארץ-ישראל", שנוסד לשם הקמת מושבה בארץ. כגזבר הועד וחברו הפעיל סייר יחד עם לבונטין קרקעות שונות שהוצעל למכירה ובסוף קנו את אדמת "עיון קארא" ויסדו עליה את המושבה ראשון לציון.

המייסדים נאבקו עם הקשיים שבהתחלה (מצב בטחון פרוע, חוסר בתים וכו'), כספם אזל ועדיין לא מצאו מים בבארות שחפרו וקיום המושבה היה בסכנה.

בהיותו בעל השכלה גבוהה ובעל צורה, יודע שפות ובעל דיבור משכנע. נשלח מטעם הועד לבקש את עזרת נדיבי ישראל למושבה החדשה. את אשתו ושני ילדיו הקטנים, שבאו ארצה אחריו, השאיר במושבה בתנאים קשים ויצא לאירופה, אחרי נסיונות שלא הצליחו אצל נדיבי ישראל בוינה ובגרמניה בא בתשרי תרמ"ג 1883 לפאריס, ובעזרתם של הרב צדוק הכהן והעסקן מיכאל ארלנגר נתקבל אצל הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד והצליח לשכנעו בדבר החובה לעזור להקמת ישוב חקלאי בארץ האבות. (בין כותבי תולדות הישוב ישנה מחלוקת בדבר : מי היה הראשון שרכש את לב הבארון לתמיכה בישוב ארץ-ישראל' פיינברג או הרב שמואל מוהליבר , שהתיצב לפני הבארון זמן מועט קודם לכן בבקשת עזרה לאיכרים היהודים מרוז'ינוי שיסדו אח"כ את עקרון. במכתב שכתב הבארון לעת זקנה, לאחר עשרות שנים, אישר, כי פיינברג היה הראשון). הבארון הקציב מיד 25.000 פרנק לעזרת ראשון לציון והחל בפעולה נרחבת ליסוד הישוב וחיזוקו, והוא חזר הביתה מאושר בהצלחתו, וכחבר הועד נשא בעול הפעולות והסידורים והמחלוקת בדבר ביסוס המקום. כדי לעשות גם לביתו, לבנות בית למשפחתו, מכר חלק מאדמתו, והבית בן שתי הקומות שבנה וריהט בהידור (אף בפסנתר לאשתו, שהיטיבה שיר ונגן) היה מרכז לצעירי המושבה ולמשכילה. להשלמת ההכנסות לצרכי המחיה גידל גם עופות, רכש פרות ויחד עם אשתו עבד קשה בטיפול בהן ובהכנת תוצרת-חלב וזכה לכינוי "יוסילי החלבן". אך פרות אחדות מתו, והנוחיות לא כיסו את ההוצאות להחזקתן.

כשנלאו אכרי המושבה לשאת את שלטון העריצות של פקידות הבארון, ובראשה יהושע אוסובצקי, התקוממו ודרשו להחליף את ההנהגה. אחרי חקירות וביקור הבאתן עצמו עם רעיתו במושבה (בי"ד אייר תרמ"ז) אמנם הוחלף ראש הפקידות במקום, אך על ראשי המתקוממים – יוסף פיינברג' יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) ולוי אייזנבנד נגזר שימכרו את אדמתם ויעזבו את המושבה. הם סירבו, אך בסוף נכנעו בלחצם המוסרי של ראשי "חובבי ציון" באודיסה, שדרשו לא להרגיז את הבארון, לבל ימשוך את ידו מתכניותיו לפעולות גדולות למען הישוב בארץ.

הוא מכר את אחוזתו וקנה את בית-הבד לשמן בלוד, שבתחילה היה פקיד בו, מאת ישראל נמצוביץ , ובאין בידו לשלם את כל המחיר בבת-אחת, התחייב לשלם את יתרת המחיר במשך שנים אחרות מהכנסות המפעל. אך למרות עבודתו הקשה לא הספיקה ההכנסה למחיה, לתשלומים ולמחזור העסק. התקשר בשותפות עפ ערבי-נוצרי בעל הון, וגם כך לא יכול להחזיק מעמד. נסע לרוסיה וניסה להשפיע על ראשי חובבי ציון, שיפעלו גם למען תעשיה והתישבות עירונית בארץ בכלל ושיתמכו במפעלו בפרט. מש לא הצליח בכך חזר ארצה וחיסל את העסק, במסת לשותפו הערבי תמורת חובו. ניסה למצוא את מחיתו כעגלון וגם בכך לא הצליח. פתח בית-מרקחת ביפו, שהתקיים כעשר שנים. כאן היה מראשי המדברים בחברת המשכילים שבישוב החדש ובראשית תרנ"ט היה ממקבלי פני הרצל בעת ביקורו בארץ.

סבלו הרב מוטט את בריאותו, נוסף על מרירות נפשו בגלל הרדיפות שעברו עליו וחוסר ההבנה והעזרה במצוקותיו הרבות. חלה בלבו ולפקודת הרופא נסע להבראה ליריחו. שם מת בודד בחדר שבבית ערבי, י"א אדר ב' תרס"ב, וכשמצאו הערבים את גופו ללא רוח חיים הודיעו ליהודים בירושלים. משם באו אנשי החברה קדישא והעלוהו לקבורה בהר הזיתים.

בנותיו סופי ואידה (יהודית) יצאו מצרימה והתישבו שם. בתו דבורה נישאה לאהרן בלוך בירושלים. בנו מארק הוא רופא בצרפת ובנו אליהו הוא סופר צרפתי מפורסם בשם אליאן ז' . פינברט (שני אלה היו כלואים במחנות-הסגר בתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת)' ובנו אמיל הוא סוחר בלונדון.

********

ברטה נולדה באודסה, רוסיה, 6.1.1859, לאביה אליהו ולאמה רוזה ציפרמן. קיבלה חינוך כללי רוסי, כנהוג בימים ההם במשפחות היהודים האמידים והמשכילים, הרחוקים מהמסורת, וגמרה גימנסיה רוסית. בתרל"ה 1875 נישאה לכימאי יוסף פיינברג , שעבד בבית-חרושת לסוכר ליד קיוב ושחה גם הוא עם הזרם של התקרבות היהודים לתרבות העם הרוסי.

וכשבאו הפרעות ביהודים בדרום רוסיה ב-1881 ובעלה נתעורר להכרה לאומית והחלים לבנות את עתידו בארץ-ישראל, הצטרפה אליו והיתה לו בת לוויה נאמנה ומסורה בדרכו הקשה. ב-1882 עלתה אחריו ארצה עם שני ילדיה הקטנים ואחרי הבית הנוח והמסודר בטוב טעם עירוני בקיוב נכנסה לגור בצריף דל בראשון לציון בראשית ימיה. וכשנשלח בעלה מטעם ועד המושבה לבקש עזרה מנדיבי ישראל באירופה להשלמת קדיחת הבאר, לא עיכבה אותו אף כי ילדיה חלו וקדחו בזמן ההוא ומצבה החומרי היה רחוק מאוד מביסוס כל-שהוא.

אחרי שוב בעלה מפאריס ובידו התחלה של עזרה ממשית למושבה והבטחות טובות לעתיד, זכתה לשנים מעטות של חיי שלוה בביתם החדש, שהיה מרכז לצעירי המשכילים של המושבה, ובשירתה ובנגינתה בפסנתר הנעימה לחבורת המיסדים והמתקנים אחרי שעות ויכוחיהם. עזרה לבעלה בעבודה הקשה בבית וברפת וטיפלה ב-12 פרות ובעשית החמאה והגבינה כדי להשלים את החסר בפרנסה. השתתפה בהתענינות ערה בחיים הצבוריים ועזרה לבעלה בתעמולה נגד העריצות של פקידות הבארון. וכשנגזר אח"כ על בעלה מטעם הבארון שיעזוב את המקום והאכרים אמרו להתקומם נגד הגזירה, שידלה אותם שיוותרו לטובת הישוב, לבל ימנע הבארון את עזרתו לביסוס המושבות בארץ ולהרחבת פעולתו בה. אז יצאה עם בעלה וילדיה לגור בלוד, בודדים בכפר הערבי, שם התענה בעלה ביסורי-חלוץ בהקמת תעשית שמן ונאבק עם מחסור תמידי ולחץ של חובות. בגלל המחסור אף יצאה פעם לרוסיה אל המשפחה וחזרה ונשאה בעול הכבד עם בעלה ועודדה אותו בכל דרך חייו הקשה ורבת התלאות.

אחרי מות בעלה בתרס"ב 1902 ירדה מצרימה אל בתה יהודית (אידה), שגרה עם בעלה מר מרוצ'ניק באלכסנדריה. בתרפ"ז 1927 חזרה ארצה אל בתה דבורה אשת אהרן בלוך בירושלים. לעת זקנה נשברה רגלה ולא החלימה עוד, וכך התענתה בייסוריה עד שנפטרה בירושלים, כ"ב תשרי תרצ"ה, ונקברה ליד בעלה בהר הזיתים.

מידע נוסף

יוסף פיינברג באתר עיריית ראשון לציון

דוד יודילוביץ (עורך) ראשון לציון: התרמ"ב-1882 – התש"א-1941 , ראשון לציון: דפוס מרכז, תש"א 1941. עמ' 41 [עותק פקסימיליה מהודר נמצא בספריית מוזיאון העלייה הראשונה, תרומת משפחת ברונשטיין, זכרון יעקב]

דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו ברטה פיינברג, יוסף פיינברג

העלאת מסמכים

הוספת תמונות ומסמכים רלוונטיים

כאן תוכלו להעלות מסמכים שקשורים ל
פיינברג יוסף וברטה
המסמכים יופיעו באתר לאחר אישור של מנהל האתר