ר' חיים גלבגיסר קנה במשמר חמישים דונם אדמה ואחרי זה העלה את משפחתו מבריסק־ליטובסק. למרות היותם בעלי “נחלה”, לא הניחה ממשלת תורכיה למשפחה לרדת בחוף יפו והמשיכו את דרכם באוניה לאלכסנדריה של מצרים; – אך ר' חיים שלח שמה יהודי מצפת לקבל את המשפחה “כבני משפחה שלו” וכך הביא אותם הצפתי ברכיבה על פרדות וחמורים ממצרים למשמר־הירדן (!). כאן חלה הבן הבכור בקדחת ומחוסר עזרה רפואית במקום מת בחליו. אף־על־פי־כן נאחזה המשפחה והבן יעקב גדל והשתכר בעבודתו במושבות. – כן הסתגלו ונאחזו אף נודעו במושבה כעובדים טובים וחרוצים. [שרה אשת יעקב מספרת על חותנה, ספר משמר הירדן פרק ב']
השנים במושבה היו קשות, ואב המשפחה התפרנס מעבודתו כנגר ומנסיון לקיים חקלאות וכרמים.
בתביעתו ליק"א לתשלום עבור החלקה שיהיתה לו במשמר הירדן: "קיימת בעיה של חיים גלבגיסר, שהיה ממייסדי המושבה וקנה חלקה של 50 דונם, אך נותרו לו לאחר מדידות רק 38 ד' ומגרש הבניין בכלל זה; הוא לא נכלל מאיזו סיבה בין המועמדים לשכלול, בעוד שהיה ראוי לכך. אמנם בשנים הללו, שהיתה עבודת בניה במשמר ובמושבות השכנות (מתולה), גלביסר יכול להתפרנס מנגרות – לא כן כעת שהוא צריך אכרות לקייומו." [משמר הירדן מושבת הספר שנפלה]
הבן יעקב גלבגיסר מספר –"כל אחד נטע עד 15 דונאם כרם ואת הכסף שחסך מעבודתו בחוץ השקיע בכרם. אנחנו הילדים מגיל שתים־עשרה עד שש־עשרה שלמדנו ב“חדר” עד הצהריים, עבדנו בשעות של אחה"צ בעידור בכרם. כאשר התחילו הכרמים לשאת ענבים ולא היה איפה למכור – באו ערבים מצפת שקנו ומכרו בעיר לפי הקנטאר (מאה רוטל “משקל צפת” – הרוטל שנים וחצי קילו בקירוב). והממשלה העריכה בכל שנה את הפרי כדי לגבות את מס העושר, כמעט כסכום אשר קיבלו האכרים עבור הענבים. ואם החוק אמר לגבות כדי החלק העשירי של היבול – הרי הממשלה החכירה את הגבייה לאפנדי אשר גבה בשרירות לבו עד 15 אחוז למאה. אף־על־פי־כן עיבדנו את הכרמים. את הבציר, הגיזום והעידוד היינו עושים הילדים, כי המבוגרים היו מוכרחים להשתכר במושבות. גם את השמירה בכרמים עשינו הילדים ביום ובלילה, דהיינו – היינו מתכנסים מספר ילדים לשמור יחדיו מפני גנבים, תנים ושאר חיות־בר שבאו לאכול את הענבים, ומה עשינו? לקחנו פחים ריקים והקשנו עליהם במקלות כדי להבריח את ההולכים על שתים ועל ארבע גם יחד…"
שרה גלבגיסר מוסיפה נופך של גבורה לחיי העמל של האשה־האכרה. את מי שעתיד להיות בעלה הכירה מילדות בצפת, כי יעקב גלבגיסר היה חברם של אחיה, אך כיוון ששמעה על משמר כמקום קדחת, לא נמשכה לעבור שמה. בסופו של דבר נעשו “תנאים” ושרה הלכה אחרי בעלה למשמר־הירדן וחיי הזוג עלו יפה: “הרי הכרנו מילדות – אמרה לאחר מכן – ואהבנו זה את זו ושום דבר לא היה קשה לו למעני”. – וכאן במושבה לבשה האשה הצעירה דמות חדשה: הייתי דוהרת על סוסים ואפילו גברים לא היטיבו לשלוט בסוס ממני. – התברכה – הייתי רוכבת יחידה בדרך לצפת והיו זמנים מסוכנים, אך לא הייתי נזקקת לליווי. הייתי חמושה באקדח ועושה את הדרך בשעתיים וחצי, בעוד שגברים רכבו בה שלוש שעות!
ואירע בה מעשה: “יום אחד רכבתי על פרדה כשאני לבדי בדרך, שהיתה משובשה מאוד. לפתע ראיתי כי הפרדה זוקפת את אזניה וידעתי כי סכנה אורבת לי, אף הצלפתי על גב הפרדה שעברה לריצה שוטפת. בו ברגע נשמעו מן המארב יריות והפרדה שנפגעה בכתפה נפלה. בנס הצלחתי להימלט, כי ארבעה ערבים יצאו לקראתי מן המארב. כיוון שהגעתי בשלום לצפת, שוב לא עסקתי בקניות ובו ביום חזרתי הביתה, כשאני אומרת לבעלי: לא קניתי דבר ונוסף לכך הפסדנו עשרות לירות מחיר הפרדה – אך באשה זכית מחדש – – ועוד היום ארעד מדי זכרי, כיצד ניצלתי מהמארב שטמנו לי שודדים בדרך”.
סיפור המשפחה ארוך ומורכב. הבן אברהם נפטר בזמן מלחמת העולם כקצין בצבא הטורקי. הבן יעקב קיבל עליו אחריות רבה ועסק בשמירה ובמסחר. ביחד עם אביו הם מכרו לערביי עבר הירדן סחורה שאת תמורתה נאלצו לאסוף במסעות לעומק שטחי השבטים. ההכירות עם השפה והתרבות הכשירו את יעקב להיות מוכתר המושבה.
- צאצאים:
- יוסף [1891-1884] נולד בבריסק, נפטר מקדחת במשמר הירדן בגיל 7
- יעקב [1955-1887] רעייתו שרה. היה מוכתר משמר הירדן. בניהם התאומים מנחם ושלמה נפלו במלחמת השחרור. עברו לגור באבן יהודה
- אברהם [1914-1889] היה קצין בצבא הטורקי, מת בג'נין בעת מלחמת העולם הראשונה
- יצחק [1892
- משה [1900
- שרה [1903
- יששכר
- חוזה [?- 1968] נפטר בברזיל
