שטמפפר מנחם יהודה ולאה

נולד בעיר סומבאטהלי (שטיין-אם-אנגר), מערב הונגריה, ט' אב תרכ"ד (1864) , לאביו הדיין ר' בנימין . בתרל"ג (1873) עלו ארצה הוריו עם ילדיהם, אחרי שבנם הבכור יהושע  עלה ארצה לפניהם בשנת תרכ"ט, והתיישבו בירושלים. שנה אחת למד בירושלים ב"חדר" של ר' יהושע איצה ברדקי ואח"כ בישיבת הרב יוסף חיים זוננפלד שעלה אז מהונגריה.

בן שש-עשרה נשא לאשה את לאה בת ר' משה הומינר כץ ואשתו אסתר .

אחרי היותו סמוך שנתים על שולחן חותנו יצא לעבוד בקיץ בפתח-תקוה בשבר בישליק אחד ליום ובחורף היה חוזר ללמוד בירושלים. אחרי שנתיים של סבל סירבו הורי אשתו לתת לה לצאת אחריו אל הכפר, אך בהשתדלות הרב שמואל סלנט , רבה הראשי של ירושלים, חזרו בהם מעקשנותם, כי אישה כשרה עושה רצון בעלה. אח"כ יצאה כל המשפחה לגור ביהודיה בחדר צר עם שלשה ילדים. כשנולד הרביעי מצאו דירה בפתח-תקוה בחדר מתחת מתבן. זמן מה עבד כפועל בעבודות מטעם פקידות הברון רוטשילד , אך כשפרצה מריבה בין ר' יהושע שטאמפר ובין הפקיד פארב בגלל העבודה בשמיטה, התנקם הפקיד בר' יהושע ופיטר את אחיו מהעבודה.

היה ממייסדי אגודת הפועלים הראשונה וחבר ב"ועד הפועלים" ביחד עם אפרים קומורוב מנס ציונה ואפרים חרל"פ מרחובות.

ביתו היה בית ועד לאספות הפועלים ולפגישות נציגיהם מהמושבות והסביבה. דאג במסירות אבהית לקליטת התימנים בעבודה ונקרא בשם "אבי התימנים".

עשה נסיונות שונים כחלוציות של תעשיה: שוקולדה, משחת גלגלים, שמיכות (בכותנה שקנה בזול עם שותף מאניה רוסית שטבעה ליד יפו), אך כבכל נסיונות חלוציים לא הצליח במובן הכלכלי. לפי הסכם עם מר אמיל לחמן מברלין קבל שלשים פרות שהוא יכלכלן והחלב יהיה שלו, רק את הזבל היה עליו לתת למשק-לחמן. באה מגפה והמיתה את כל הפרות. עשה שותפות עם בעל זכיון ממשלתי להובלת נוסעים בעגלות בקו יפו-טבריה.

יצא לארה"ב, התענה שם שנתים וחצי בעבודות-זיעה בבית-מלאכה לבגדים, בשר לא אכל בגלל פקפוקים בכשרותו, הסתפק בשכר מועט שלא יעבוד בשבת, ולבסוף חזר ארצה בידים ריקות. נתקבל לעבודה כפועל חקלאי במשק הבארון בפתח-תקוה, וכשמסר הבארון את הונו ומפעליו בארץ לחברת יק"א, נסע בתר"ס (1900) בשליחות אגודת הפועלים לפאריס לנהל מו"מ עם פקידי הברון ועם הנהלת יק"א בשאלת קייומם של הפועלים, והשיג לטובתם כמה אלפי פרנקים מאת הברון. בשובו דרך וינה נפגש עם הכומר הייכלר, חובב הציונות הידוע, וזה הציגו בפני הרצל בביתו. אח"כ התמסר לעבודה חינוכית בתור מורה בביה"ס של יק"א בפתח תקוה, ובסוף התפטר. הקים דור של יודעי עברית באופן יסודי. היה הראשון שהכניס את למוד הגמרא בעברית בביה"ס של המושבה.

פנה לעסוק במסחר והפעם הצליח, והנה פרצה מלחמת-העולם הראשונה והוכרז על מוראטוריום. אך הוא שילם את חובותיו דוקא במטבעות-זהב ולחייבים לו נתן הקלות, וכך הפסיד סכומים ניכרים. אח"כ שרת את המושבה ברכישת תבואות למזון, נדד בכפרים הערביים ופעם נחשד בריגול לטובת האנגלים וחייו היו בסכנה. בימי מלחמת העולם התמנה כבא-כח הרשמי של הקונסול האמריקאי במושבה.

בזמן גרוש פתח-תקוה עם הכבוש הראשון של הבריטים נשאר לפי הוראת המפקד בין ששת השומרים לשמור על המושבה ולפי דרישתו צורפו עוד 4 שומרים עד 10 בכדי להשלים לו מנין לשם תפלה בצבור. אחרי הכבוש פתח בתל-אביב חנות למנופקטורה, אח"כ עבר לחיפה ופתח מחסן ליינות פ"ת ולרגל מחלת אשתו חזר לפתח-תקוה.

בדרך טלטוליו בעשרות השנים מתו חמשה מילדיו, והששה שנותרו בחיים סבלו אף הם קדחת ופגעים אחרים.

היה נוהג להזכיר יום יום למכיריו את תאריכי תשלום השטרות בבנקים.

לבסוף נתמנה לגזבר בבית-המרקחת של המושבה בשכר מצומצם, אך מספיק במעט למחיה. מאז היה מאושר למראה ההתפתחות הגדולה של הישוב בכלל ושל מושבתו בפרט, שעלתה לדרגת עיר, ושמח לכל גידול ושכלול שחל בחיי פתח-תקוה שלו בשמחת-תום של ילד, המסוגל להתפעל ולהתרשם מכל חידוש, ואף שבע נחת מצאצאיו שהשתרשו בחיי הארץ.

היה חובב ספר ולמדן. הביא לדפוס והוציא ספרים, בהם ספר תיקון מדות הנפש לפי טבע החושים של ר' שלמה אבן-גבירול (ירושלים תרמ"ג). כמו -כן השאיר יומן שבו חומר חשוב לתולדות תנועת הפועלים הראשונה בא"י. נפטר בפתח-תקוה, ד' אדר ב' ת"ש, 1940

צאצאים: 

• רבקה [?-1897]
• חנה [1970-1887] רעיית יצחק ששה הלוי
• משה [1952-1886] רעייתו חסידה פרומה קאצן
• חיה [1986-1899] אשת השופט צדקיהו הרכבי, בנם האלוף יהושפט הרכבי
• רוחמה [1964-1901] רעיית יצחק רוכל
• שלמה [1956-1896] רעייתו הינדה פרומה הלל
• בנימין [1973-1905] רעייתו שרה חנה פיישטיין