היה מבני קהילת מאה שערים בירושלים ומאיכרי המושבה מאיר שפיה. פעל לקרב בין אנשי היישוב הישן בירושלים לבין ההתיישבות העובדת והחלוצים.
בן רבי דוד בהר"ן ושרה שלזינגר, בתו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר. מצד אביו היה נכדו של רבי נחום לעווי, הידוע גם כ"צדיק משאדיק", ולמעשה הוא נקרא על שמו. נחום היה הילד השביעי מתוך שמונה ילדים. הוא נולד בשנת תרמ"ח (1888) בירושלים, דור שמיני בעיר. מוצאה של כל משפחתו היה מוורשה. אחד מבניה, זלמן לוי וויספיש, היה ממייסדי שכונת מאה שערים. נחום למד בישיבת "עץ חיים" ו"אוהב משה" בירושלים, נמנה עם בחירי התלמידים והצטיין בכישרונותיו. מלבד יראת שמים ספג בבית הוריו גם אהבת הארץ, לכן, לאחר נישואיו לצפורה-רחל, בת הרב חיים-דוד (קנטור) שו"ב משפיה, יצא אחריו והתיישב על אדמת שפיה.
הוא עשה חיל בעבודת האדמה. היו לו שטחים רחבים של מטעים, פחיה, זיתים וכרמים. הוא גם היה אחראי על כשרות הענבים מהעורלה ביקב זכרון-יעקב, ופיקח על כשרות החלב שקנה מן הערבים בכפר פרדיס, עבור תעשיית הגבינה.
35 שנה חי נחום ויספיש בשפיה ובזכרון-יעקב, והיה דמות יוצאת דופן בחיי המושבות בארץ : בן ישיבה מירושלים, העובד גם את אדמתו ומעורה בחיי המושבה. ביתו היה פתוח לכול, והכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות. בביתו התארחו איכרים, פועלים, חלוצי העלייה השנייה וערביי הסביבה, שאהבוהו וכיבדוהו.
לאחר שנחרב בית-הכנסת בשפיה, שימש ביתו גם כבית-כנסת לתושבי המושבה. למרות היותו איכר, לא שינה נחום את לבושו הדתי-המסורתי ולא סטה מדרך התורה. כשערכו רבני ירושלים מסע במושבות החדשות בארץ-ישראל, התרגשו למראהו, והרב קוק בירך "שהחיינו".
בימי מאורעות הדמים תרצ"ו – תרצ"ט, ביום ד' בתמוז תרצ"ח (3.7.1938), יצא נחום השכם בבוקר כדרכו לפרדיס. על גבול זיכרון-יעקב התנפלו עליו חמישה ערבים, לא מבני הכפרים בסביבה, ורצחוהו.
הוא הובא לקבורה בבית-הקברות שעל הר הזיתים בירושלים. ראשי "היישוב הישן" הירושלמי ליוו אותו למנוחות יחד עם אנשי שפיה וזיכרון-יעקב ונכבדי הערבים בסביבה. הניח אישה, ארבעה בנים ושבע בנות. פחי החלב, שנשארו זרוקים במקום הירצחו של נחום, לא הוזזו ממקומם במשך שנים מפאת הכבוד והקדושה, שייחסו לו ערביי פרדיס, והם היוו כעין מצבה לזכרו.
מותו הוסיף להתפוררות ההתיישבות בשפיה. רוב משפחות האיכרים עזבו את המשקים ועברו לזכרון יעקב.
מתוך אתר יזכור לחללי פעולות האיבה של המועצה המקומית זכרון יעקב
"כשפרצו המאורעות החלו כולם להפציר בו שיחדל ממנהגו לצאת יחידי ובטרם שחר לפוריידיס, שמא יארבו לו וירצחוהו, אבל ר' נחום לא נעתר להפצרות ולא פסק ממנהגו. נסתיימה השבת ור' נחום כהרגלו באשמורת השלישית רתם את עגלתו, העמיס עליה את הכדים והסירים, טען את רובהו ויצא לדרך. בשעת בוקר מוקדמת הבחין אחד האיכרים באחת מפרדותיו של ר' נחום שהיא עושה דרכה למושבה, ועליה הרתמות. האיכרים נזעקו וכעבור זמן קצר נתגלתה גופתו נקובת הכדורים של ר' נחום וייספיש מוטלת על עגלתו. רוצחיו ארבו לו וירו בו בגבו, הם לא העזו לצאת מולו פנים אל פנים".
[שאול דגן, מזאמרין לזכרון יעקב, 1988]
