נולד בשם אנשל פילדרמן למשפחה בעלת מפעל לעיבוד עורות בעיר פוקשאן ברומניה.
עפ"י חוק המחייב יהודים לשרת בצבא גוייס וערק מהשרות. הוא שינה את שמו לאלתר ויינשטוק, כשם נעוריה של אמו.
הוא נדד ברחבי רומניה בחשש שמא ייתפס, וכששמעה משפחתו על העלייה לארץ קנתה עבורה מניה במחיר אלפיים פרנק, שאפשרה לו עלייה והתיישבות.
לאלתר ובתיה נולדו 3 בנות. בתיה נפטרה ברומניה ואלתר נישא לרייזל. בספר זכרון יעקב (עמ' 97-98) מסופר כי רייזל היתה אחת משתי הנשים הראשונות שעלו לזמארין:
העצים טרם הגיעו, ושתי נשים קמו ועזבו את חיפה ועלו לשבת בזמארין: רייזל וינשטוק (אשת אלתר וינשטוק) וינטה אפלבוים (אשת יצחק אהרן אפלבוים). תקותן – בנין הצריפים, ועיניהן ליום שבו תזכינה לחסות בצל קורת ביתן. שתים הן בכל המושב. ועת יכלו הצעירים את עבודת יומם, מתכנסים הם אצל השתים, מוציאים זמנם בשיחה נאה, מספרים במה שמספרים, משיחים לבם, דאגותיהם, תקוותיהם, וטוב להם. ערב ערב מתכנסים הם, כילדים אל בית אמם. ומביטות השתים אשה אל רעותה, מעיפות עין זו בזו בתמהון־לבב ועגמת נפש, ואשה בעיני רעותה קוראה את רחשי לבה: עיפים הם הילדים, עייפים ורעבים, מה נתן לפניהם ויסעדו לבם, ובבית אין כל?…״וחרש חרש, כמבוישות, מפטירות הן השתים בשפה רפה: במה נכבדכם?…״ לעומתן עונה חיוך טוב, סלחני, מפיק חבה ורחמים רבים: במה תכבדנה אותנו? לא זוללים וסובאים אנו, חס ושלום! לפי שעה, נצא ידי חובתנו בסעודה צנועה. מנה ראשונה: שבוטא בציר קרוש. מנה שניה: מרק פטריות. מנה שלישית: ברוזה צלויה ו…״ — אם אתה לו שמעני, צו אוז. — במה זכה? — תדע, לגבי ריח אין לך בעולם מומחה, נגר ובר־נגר כאוז הזה. – יפה. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך… והשתיה כדת: כוס יין בינינו וביניכן מה היא. כוס אחת לאיש — דיינו! — ד־י-ינו!
— אי לך, ריקא! ונטילת ידים מהיכן? ו״מים אחרונים״ לברכת המזון! — ראה, עיקר שכחתי! נטילת ידים מהיכן! — תנוח דעתכם, עד שהן מגלגלות בבני־עוף אלו וכל צפור־כנף, אני קופץ אל ביר־איל־חנאזיר ומעלה לכם מים כנפשכם שבעכם. – שפתיים ישק! בצל התורה בצל החכמה… ולקנות סעודה — כל פרי גנה, והבוחר יבחר, אין אונס… סוף דבר: מכל אשר אצל לכן אלהים ברכה. אכן אצל להן אלהים ברכה: עוד יש בבית מעט קמח חטה… וזריזות הידים. ידי אמהות לעולם זריזות הן. ועל השולחן עולים פתותי־בצק מתובלים בשמן — מה יתאונן אדם חי, דיו שהוא חי. אוכלים ״הילדים״, ושמחים, ולבם טוב עליהם, ו״ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו״. אורה ושמחה בחושה וצהלת צחוק — ישׂשׂוּם מדבר וציה. שתי נשים היו במושב — שתי אמהות טובות.
בספר זכרון יעקב עמ' 136-7 מתאר סמסונוב את סיפור גבורתו וסופו של וינשטוק:
״אל נא יפול לב אדם עליו. בניני האבן יקומו, קום יקומו, אם לא השנה — בשנה האחרת, אם לא בשניה — בשלישית. האריכו רוחכם״ — כך טען וינשטוק לפני חבריו, שעיפו ממלחמתם עם פקידי הרשות, ונפשם קצרה מהתחכם תמיד, מהערים ומחבל תחבולות. איך להעלים את מלאכת הבנין מעין רעה ומפגע רע — ״ראו — היה אומר — כמה נסיונות נתנסינו ועמדנו בכולם, נעמוד גם בזה. קרבנות? אמנם כן! אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים. קרבנות אלו ברית־מלח־עולם הם בינינו ובין הארץ הזאת, נחלתנו ונחלת בנינו לנצח. מי אשר לא הכין לבו לקרבן־תמיד לא לו הארץ, ואין לי אמון בו. מי יודע, אם לא באחד הימים, יום צרה ומצוקה, יקום, יעמיס צרורו על שכמו וילך אל אשר ילך, לתור לו מנוחה בקצוי ארץ ואיים רחוקים. ואני אחת שאלתי מאת ד׳ אותה אבקש — כי אזכה ואהיה הקרבן הראשון במקום הזה, הראשון לכל בני חבורתנו, ובזאת אדע, כי בני לא יעזבוהו עוד״.
הדברים נאמרו תוך שיחת חברים, בשעה שהאכרים היו משיחים בשברון לב את לבטיהם בענין בתי האבן, אשר מלאכתם דלדלה את כוחם, דלדלה את לבם והשרתה עליהם רוח נכאים ואפס־תקוה. אכן מרים היו החיים בצריפי העץ העלובים — מחנק בשרב, צנה וצמרמורת בחורף, אם על בנים נמקו.
מתוך שיחת חברים נפרדו האנשים איש לביתו, ולמחרת היום נודע במושבה כי וינשטוק נפל למשכב, אף שלח לקרוא לחבריו.
נכנסו לבקרו, ישבו על יד מטתו, גלגלו שיחה מענין לענין, בדחו דעתם. זאת הפעם דברו הם. וינשטוק שכב דומם, כשקוע במחשבות, שומע ואינו שומע. עיניו, עיפות ונוגות, שלוחות לחלל העולם כחולמות, ועל פניו השלוים בת צחוק טובה, מפיקה אהבה ורחמים, ברכת שלום לרחוק ולקרוב, וצדוק-הדין.
״אחי ורעי — פתח וינשטוק חרש בקול יגע — עיניכם הרואות, חולה אני. נראה, כי משאלתי להיות מבין האכרים המת הראשון, אשר יזכה לנוח באדמת ההר הזה, תנתן לי. ועתה, הבטיחוני בתקיעת כף, כי לאחר מאה ועשרים שנה תבואו גם אתם למנוחתכם באדמת ההר הזה שלנו. שכנים טובים היינו בחיינו, אחים לאסון ולששון, ושכנים נהיה גם בבית מועד לכל חי. עוד נכונו לכם ימים טובים אשרי המחכה ויגיע, ואני — ד׳ הוא נחלתי״.
שומעים האכרים ותמהים. הלצון יחמוד לו חברם, או התל יהתל בהם? והוא בשלו : —
— לא תלכו מזה עד אם תתקעו לי כפכם ותבטיחוני, כי תשמרו את בקשתי בלבכם כל הימים, ולעת זקנה וזוקן, ורצון האלהים יעשה, תפקדוני ברחמים, ועם מלוני תשימו מלונכם.
— אל נא תדבר אלינו כזאת, את אדמתנו לא נעזוב, פה נחיה ופה נמות, אך עוד רחוק היום, עוד רבה העבודה, יחד ראינו רעה, יחד נראה בטובה.
— אחת בקשתי: תקעו לי כפכם, ושבה נפשי למנוחתה.
והחברים תקעו לו כפם.
רק ימים מספר עברו. ביום ו׳ אלול תרמ״ו נפטר האיש. ולאלה שעמדו על מטתו אמר בשמחת נצחון בטרם עצם עיניו: ״עתה ידעתי, כי המקום לא יעזב. זכיתי זכות גדולה… קשרתי קשר בל־ינתק״…
הוא לא ראה. מזלו ראה.
בדממת אבל הלכו האכרים אחרי ארון חברם היקר, המסור והנאמן, אשר גם מותו נחשב בעיניו כשכר לפעולת חייו.
ובדממת אבל חוזרים מבית הקברות אל צריפי העץ, אל המחנק, ואין דובר דבר. עוד נישא באזניהם קול חברם: ״האריכו רוחכם, בנייני האבן קום יקומו״.
למרבה הצער אלתר נפטר זמן קצר אחרי העלייה. קברו היה הראשון בבית העלמין במושבה. בספר זכרון יעקב (עמ' 500) מופיע שמו תחת הכותרת: "שנפלו בדרך ללא זכר וללא יד במושבה".
אולם הבנות נישאו לאיכרים והקימו משפחות גדולות.
צאצאים:
אתל [עטל] (?-1960) אשת יוסף פויזנר [אתל ויוסף פויזנר הגיעו נשואים מרומניה]
