נולד בחרסון (רוסיה) בשנת תר"כ (1860). לאביו זאב . קבל חנוך מסורתי באודסה. היה פעיל בחובבי ציון בעירו.
בשנת תרמ"ד (1884) עלה לארץ, ועבד בתור פועל חקלאי במקווה ישראל. התוודע אל 11 החלוצים, שעתידם היו להיות מייסדי המושבה "מזכרת בתיה" . ביחוד התקשר לחיים משה פרס.
ביום היה עובד במקווה ישראל ובערבים היה חוזר. גם בלילות גשמים – למושבה עקרון. באין מיטות מיותרות במושבה, היה לן במיטה אחת עם חבריו. ערב אחד הופיע המפקח מפקידי הברון לבקר בחדרי השינה, ומצא "מסתנן" – שלא כחוק… הדבר נעשה בלי נטילת רשות מההנהלה הראשית, והדבר הרגיז את "המפקח". משה אליהו מיהר להתנצל, שהגשם גרם לכך, ואז נסלח לו…
נשא לאשה את חוה בת שמואל גרונם לובמן (אחותה של רבקה, אשת אברהם דב חביב-לובמן
בזמן העלייה לעקרון נספחו: הוא, גיסו לובמן (הנ"ל) ועוד שלשה למתיישבים בעקרון (בז' חשון תרמ"ד).
כאשר הגיעו שמועות אשר הביאו את דיבת הארץ לרעה – ברוסיה, בפרט על דבר ההתנגשויות בין בני עקרון ופקידי הברון, התחילו בני משפחתו ממטירים עליו מכתבים בדרישה שיחזור לעירו ולמשפחתו, תשובתו היתה לכל טענותיהם – קצרה ופשוטה: "אני אעבוד בעקרון ב"פיוש" (טוריה, מעדר) ואכרוך לחמי בבצל ירוק, ואת הארץ לא אעזוב לעולם".
יחד עם רעיתו חי במושבה הקטנה. את קנם בנו בקצהו המערבי של המחסן הארוך ששימש בית מגורים לכל ראשוני המושבה – (נבנה כ"אורוה" לבקר- ושימש בית מגורים, כי אסור היה בימי השלטון העות'מני לבנות בתים) ויחד עם כל מייסדיה של המושבה עבר את כל תלאות החלוציות והבניין.
בנם ישראל היה הילד הראשון שנולד בעקרון.
משה אליהו נפטר בלא עת, כתוצאה מהמצב הרפואי המשובש בימים ההם. בעבדו בשדה ובשתותו לצמאונו מים מן הכד, בלע עלוקה (מהעלוקות שהיו שורצות במים העכורים). הועבר באחור זמן לבית החולים המרכזי הזעיר בראשון לציון, אך העלוקה הספיקה למצוץ את דמו, ואגב התנפחותה מרוב הדמים שמצצה, נחנק והוציא את נשמתו ביום י"ג כסלו תרנ"ה (1894) ונקבר בראשון לציון.
חוה המשיכה בהנהלת המשק ושתפה פעולה עם מייסדי המושבה בסבלות היסוד והבניין. נפטרה בראשון לציון, י"ח סיון תר"פ, 1920.
צאצאים:
ישראל [1886 – 1968] רעייתו לאה. הוריה מינדל ויעקב שמחה קוצ'רסקי עברו להתגורר איתם בזקנתם.
מושה [1895 -1962] (הבת שנולדה אחרי מותו) אשת נחום כספי [1896 -1973].
מקור המידע: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, Geni , My Heritage