נפח. אחד הקורבנות הראשונים של הישוב המתחדש
בן יעקב. נולד בשנת תר"י (1850) בביאליסטוק, פולין. בבית אביו התחנך על ברכי המסורת ולימים הוסמך לרבנות. כמקצוע בחר במלאכת הנפחות, שלמד בשקידה רבה. בשנת 1871 נשא אשה ואז עלה לארץ-ישראל בגפו כדי לתור תחילה את הארץ ולהכין מקום למשפחתו. ארבע שנים עבד בנפחות וחקלאות במקווה ישראל ובראשון לציון. היה בין חברי הקבוצה הראשונה שרכשה חלקות ב"נחלת ראובן", נחלתו של ראובן לרר, החלוץ למושבה נס ציונה לעתיד לבוא. המתיישבים התגוררו יחדיו בחצר החאן ואברהם היה יחיד בהם שבנה במו ידיו את בקתתו-ביתו על אם הדרך לראשון לציון. לנחלה קטנה זו הביא בשנת 1887 את משפחתו מביאליסטוק. באותה שנה היה החורף קשה. מפחד השיטפונות והקור העביר אברהם את משפחתו לחצר החאן. והוא עצמו נשאר לשמור על מקום מגוריו והנפחיה שממנה התפרנס. ביום י' בטבת תרמ"ח (1887), נהרג בבקתתו על יד מרצחים אחרי התנגדות עזה מצדו תוך שימוש בגרזנו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של ראשון לציון. הניח אישה וארבעה ילדים. [אתר יזכור]
שיינה-יפה אלמנתו, שנשארה עם ארבעת יתומיה הפעוטים – שהקטנה שביניהם בת שנה אחת היתה, עברה לאחר מות בעלה לראשון-לציון ושם היתה מתפרנסת על אפית הלחם שאפתה עבור הפועלים שהסתופפו בראשון-לציון, והקטנים בקרו בבית-הספר שם. ואם כי קשים ורבי סבל היו חייה – לא נאותה ולא נענתה לבקשת בני משפחתה מרוסיה לחזור לגולה, במקום שאחיה היה שו"ב.
כעבור שנים חזרה לנס-ציונה והקימה מחדש את הבית שנהרס, ואף גם הוסיפה לבניין תנור לאפית לחם, ופתחה חנות קטנה ובית-תה. היא נטעה כרם, והתאמנה בהרכבת גפנים. מדי בוקר הייתה רוכבת על החמור אל הכרם ועושה מלאכתה בו כבבית, נשאה בעול הפרנסה, גדול הילדים וייסוד המושבה. הייתה פעילה מאד בנס-ציונה בגמילות-חסדים וניהלה יומן למופת.
בגיל 60 שנה נפטרה, ונקברה בראשון-לציון, (כ"ד שבט תרע"א (22.2.1911). [עפ"י תדהר עמ' 2275]
צאצאים:
- צפורה [1937-1875] רעיית זאב זייצוב
- משה מאיר [1942-1876]
- בנימין [1949-1881]
- מלכה [1954-1886] רעיית יהודה שניידרוביץ.
