בפקידות 1888-1884, אחד האנשים שמזוהים ביותר עם שרירות לבם של הפקידים ויחסם הקשה למתיישבים.
יהודה לייב נולד בעיר ווינצנהיים בחבל אלזס שבצרפת והיה מורה במקצועו.
בשנת 1884 מונה ע"י הברון רוטשילד למנהל הראשון של המושבות זכרון יעקב וראש פינה, תחת פיקוחם של אליהו שייד ושמואל הירש.
יחסיו עם המתיישבים בזיכרון יעקב היו גרועים מלכתחילה. כך כתב מיכאל ארלנגר לנציג הברון שמואל הירש: "לא נעלם ממך שלא נקל למצוא אנשים מוכשרים וישרים אשר יחליטו לעזוב דבר מה קבוע על מנת ללכת לארץ ישראל. ולראייה האדון דה רוטשילד מוכרח להסתפק באדון וורמסר, שאיננו נשר, לזכרון יעקב וראש פינה …" "וורמסר חושב שצריך להיות רע כדי שיצייתו לו ויהיה בעל השפעה …"
מיד עם הגיעו למושבה החל בפיקוח חמור על המתיישבים, בדק מי עובד ומי מתחמק וקבע כללים ותקנות נוקשים. באותה תקופה התגוררו במקום הגברים שהחלו בסיקול אבנים והכנת השטח לחקלאות. המשפחות נותרו בחיפה והאיכרים נהגו לנסוע מידי יום שישי בתום העבודה לחיפה על מנת לעשות את השבת יחד עם משפחותיהם וחזרו במוצאי השבת. וורמסר פרסם מודעה: "מי שילך אל ביתו בזמן החריש בלי נטילת רשות, מאבד זכותו לחזור לזמארין…" (סמסונוב, עמ' 92).
באחד המקרים שבו יצא אחד האיכרים לחיפה ללא קבלת רשותו המפורשת, קנס אותו וורמסר ב 10 פרנק על מנת שהאיכרים יראו וייראו. כך קרה גם בערב שבועות שחל ביום חמישי בשבוע, כאשר מספר איכרים יצאו לחיפה עם תום העבודה אך הפעם קנס את כל האיכרים כעונש קולקטיבי. כמו כן, אסר על בני המושבה להשתתף בהלוויתו של חברם הרמן פסקל אשר חלה וטופל בחיפה ושם נפטר.
אחד ממתנגדיו הקשים בקרב אנשי המושבה היה מרדכי קליסטר, אשר האשים את וורמסר בכך ששלח את שומר המושבה, אברהם יוסיל מורגנשטרן, לתקוף אותו. וורמסר פיטר את השומר וגירש את קליסטר מהמושבה. מתנגד נוסף של וורמסר היה המורה אפריים פישל הורן. בעת העדרותו מהמושבה, כלא וורמסר את אשתו של הורן וששת ילדיו בבית בקצה המושבה והעמיד עליהם שומרים טורקיים. אנשי המושבה ששמעו על כך באו ושיחררו את המשפחה. בסופו של דבר גורש גם הורן מהמושבה.
וורמסר קשר קשרים עם הגרמנים הטמפלרים שחיו בחיפה בשל היותו דובר גרמנית ובעיקר משום שלטעמו היו האיכרים "יהודי המזרח" נחותים לעומתו ולעומת הטמפלרים. בשנת 1884 שלח הועד המרכזי ברומניה צריפי עץ מפורקים על מנת להרכיבם ולבנותם מחדש במושבה. כאשר הגיע המשלוח לחיפה, אכסן וורמסר את המשלוח במחסן בחיפה ורק כעבור חודשיים שלח אותו בסירות לחוף טנטורה. בשל הקושי בהעברת העצים למושבה, הזמין וורמסר את חבריו הגרמנים הטמפלרים לבצע את העבודה. אנשי זכרון יעקב כעסו על כך שנמנעה מהם ההכנסה עקב ההובלה ואף חשדו כי מסר את העבודה לגרמנים תמורת שוחד.
בחודש ינואר 1885 ביקר במושבה אליהו שייד יחד עם המהנדס הגרמני שטוקלר, ויחד עם וורמסר אישרו את תכניתו של שטוקלר לבניית ראשוני הבתים במושבה. לאחר מכן כינס וורמסר את האיכרים, נערכה הגרלת הנחלות וכל אחד מהמתיישבים עבד בבניית ביתו ומשקו. כך גם נגמרה הקומונה שאפיינה את עבודת האיכרים בתחילת ההתיישבות.
ארוע נוסף שעורר את חמת האיכרים היה בשנת 1886 בעת חנוכת בית הכנסת. וורמסר שניהל את הטכס נאם בגרמנית ונתן את מפתחות הבניין לחבריו הגרמנים וכיבדם בפתיחת דלתות המבנה. המעשה פגע מאד ברגשות המיישבים.
לעומת זאת כאשר נותרו במושבה 3 אלמנות, עם פטירתם של הרמן פסקל, משה קורלנד ונחמן רפפורט, דאג וורמסר לאלמנותיהם ופתח להן חנויות במושבה על מנת שתוכלנה להמשיך להתפרנס.
כאשר הורגש מחסור במטבעות קטנים לשימוש יום יומי פקד וורמסר להטביע מטבעות מנחושת המיוחדות לזכרון יעקב, בערכים של חצי גרוש, רבע גרוש וגרוש. על המטבעות הוטבעה הכתובת זכרון יעקב בעברית מצד אחד ובצרפתית בצד השני. מטבעות אלו שימשו גם את התושבים בישובים הסמוכים.
כעסם של האיכרים על וורמסר הלך וגדל ולבסוף פרסמו את מעלליו, ופנו לברון בדרישה להחליפו. מעשה זה נודע כ"מרד הארבעים" .
לאחר מאבק של כשבעה חודשים, בשנת 1887, נקרא וורמסר בחזרה לפאריז. את מקומו תפס יעקב בן שימול.
עם חזרתו לפאריז מונה וורמסר למנהל בית ספר, עד לשנת 1891. לאחר מכן הועסק כאמרכל במשרד לעניני מושבות של הברון בפאריז.
חסר מידע על משפחתו.
מקורות:
- יהודה ליאון וורמסר בויקיפדיה
- איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2002, עמ' 91-90
- אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי-ימיה תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה זכרון יעקב, 1942. פרק י"א, עמ' 109-92
- אליהו שייד, זכרונות על המושבות היהודיות והמסעות בארץ-ישראל ובסוריה, 1883 – 1900, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1983
