נולד בג' כסלו התרכ"ד בעיר פינסק לאביו הרב אברהם משה איזנברג "בעל השם" ולאמו רחל. למד אצל טובי המלמדים בעירו, היה מתמיד גדול, ויצא לו שם "עילוי". הוא אהב מאד את התנ"ך ואת הקבלה, ובעודו ילד חלם על הרי ירושלים וצפת. בשעות הפנאי היה עוסק בגינת הירק שמאחורי הבית. כשהגיע ל"בר מצוה," נגש האב אליו, נשקו על מצחו ואמר: "בעמדי בתפלת ערבית, ובאמרי '"ותחזינה עינינו" ראיתיך בני נוסע לארץ ישראל". מאז הגה הנער יומם ולילה בנסיעתו לארץ ישראל, והתחיל מתכונן אליה. את סודו גלה לחבריו ויחד יסדו אגודה חשאית בשם "חובבי ציון". כשמלאו לו 17 שנה התחיל דורש דרשות בבתי כנסיות על חבת ציון.
בן 19 נשא לאשה את בלהה בת יהושע משל, ממשפחה אמידה וחשובה, ותנאי מפורש התנה אתה שלאחר הנשואין יעלו לארץ ישראל. התנאי קויים, ובג' כסלו התרמ"ה דרכו רגליהם על אדמת ארץ ישראל, ברדתם לחוף יפו קרע איזנברג את הפספורט הרוסי, בכונה שלא יוכלו לשוב אל הגולה. אותו יום נסע יחד עם ישראל בלקינד חברו לראשון לציון אל אסיפת הפועלים שנתקימה שם באותו ערב. את אשתו ואת הפעוטות השאיר אהרן ביפו. אותו זמן נגשו לבנין בית הכנסת בראשון לציון, בנו גם אורוה לסוסים. פועלים עברים הסתובבו בלי עבודה, וחולי קדחת התגלגלו במטבח וברפתים. הוא הלך אל הפקיד בלוך ובקש ממנו למסור בקבלנות את סתות האבנים לפועלים העברים, לקח אתו חברים אחדים, נסעו ליפו ללמוד את מלאכת הסתות. ביפו בנו אז את בית הממשלה. הוא נתן את שעון הזהב שלו לסתת הערבי הראשי בשכר למוד למדה כעבור זמן מה שבו לראשון לציון כמומחים ומסתתי אבנים, וקבלו בקבלנות את הבנינים. יושבים הסתתים ועובדים, עובדים ושרים, הולמים הפטישים, והולמים הלבבות. – על גל אבנים ליד המסתתים ישב לו הרב שמואל מוהליבר שבקר אז בארץ, ומתיעץ אתם. מדבר ובוכה, בוכה ומברך "שהחיינו" על שזכה לראות את "בני משה" כמסתתים ובונים בית כנסת במושבה העברית ראשון לציון.
כדי להיות עצמאי בפעולותיו עבר לואדי-חנין והתיישב שם עם משפחתו במרתף בפרדס ראובן לרר, המרתף נהפך במהרה למרכז התחיה, למרכז "בני משה" בארץ. שם דנו על עניני הישוב. משם היו נשלחים מכתבים לגולה. שם החליטו על יסוד מושבות עבריות חפשיות מעול האפוטרופסות של פקידות הברון. הוא התעניין וגאל את אדמת רחובות שנקנתה על שמו בעזרת ידידו וחברו הנאמן יהושע חנקין. התישב במושבה החדשה שלה הקדיש את כל חייו. בכל העבודות הישוביות לקח חלק פעיל מאד במוסדות התרבותיים, הכלכליים, הצבוריים והמדיניים. השתתף במשלחת הישוב לפריס אל הברון אדמונד רוטשילד. נסע לעתים קרובות אל הממשלה בקושטא בעניני הישוב. השתתף במשלחת הישוב ללונדון אל הלורד בלפור ב-1919 . יסד חברת "אגודת נטעים", שעל ידה ניתנה האפשרות לנתינים זרים לרכוש אדמה בארץ ישראל. היה חבר במועצה הממשלתית, המועצה שהורכבה ע"י הממשלה להנהלת הארץ. בימי נציבותו של הרברט סמואל – חבר הועד הזמני ליהודי א"י, בועדה המייעצת להתיישבות, על יד ההנהלה הציונית. מראשי "בני ברית". איזנברג לא ידע פקפוקים וספקות, תמיד פעל מתוך אמונה עמוקה – ימים ולילות בדרכים מסוכנות ברגל וברכב, בנסיעות מטרידות בישיבות מעיפות, גם בימי מחלה קשים, וכאבים אנושים, המשיך בעבודתו. עלה לארץ במקלו ובתרמילו והשאיר ללאום את "נס ציונה", "רחובות", "חדרה", "חפצי בה", "רמת אהרן איזנברג", אשר בהתאם לצואתו השאיר אדמתו לקרן הקימת להקמת משק עזר לפועלים. השתלם מאליו בחקלאות, רכש לו ספריה חקלאית חשובה, ישב לילות על התורה והקים לעמו מאות פועלים חקלאיים שלמדו מפיו ומידיו את תורת העבודה.
ביום הכפורים תרצ"ב בשעת "קדושה" של מנחה צנח על עמודו בבית הכנסת, ומאז לא שבה הכרתו ונפטר בי"ב תשרי תרצ"ב ברחובות.
בשנת תש"ו יצא הספר "אהרן איזנברג", חייו, כתביו ותקופתו היישובית בעריכת עבר הדני בהוצאת "מסדה".
צאצאים:
- בן כרמי (בוגר בית הספר למסחר בירושלים, גמר אקדמיה צבאית בקושטא, מת בימי מלחמת העולם הראשונה בשבי הרוסים בסיביר, כקצין תורכי); תדהר כרך 5 עמ' 2196
- אמציה (כימאי ממנהלי פיק"א);
- עובד (חקלאי חבר המועצה המקומית ברחובות, יו"ר הועד החקלאי וחבר מרכז התאחדות האכרים בא"י)
- יהושע, עו"ד (ירושלים)
- יהודית אשת ד"ר חיים הררי (מנהלת בית הספר העירוני "בלפור" בתל-אביב)
- רחל אשת שמואל אידלסון
- חנה אשת גד פרומקין (שופט בית הדין העליון), נשיאת "בנות ברית" בירושלים.
